היֹה היה פעם מלך ולמלך משרת, שבידיו הפקיד כלי יקר. הכלי נפגם קמעה והמשרת ירא מהמלך כל כך, עד שלא ידע מה לעשות ולאן לפנות. הוא מצא איש חכם ושאל בעצתו. החכם יעץ לו, להביא את הכלי השבור לפני המלך. העצה לא הלמה את המצב. המשרת החליט לשאול, בעצת אחד ממכריו הקרובים של המלך. כשהופיע המשרת לפני המכר של המלך, שאל בעצתו, וקיבל את התשובה הבאה: "אני מכיר את גדולתו של המלך ואת רוממותו. אין להביא בפניו כלי שכזה. עליך להשמיד את הכלי כליל." המשרת עדיין לא ידע מה לעשות, ולבסוף החליט ללכת לאומן מומחה, בתקווה שזה יוכל לתקן את הכלי השבור. הוא הלך לאומן שאמר לו, שגם אם יצליח לתקן את הכלי, הוא עדיין ייראה פגום. הוא יהיה פגום במראהו ולעולם לא יהיה יאה למלך.
אמר המשרת לעצמו: "אינני יכול לנהוג כאילו דבר לא קרה. אינני יכול לפטור את עצמי מאחריות. אתייצב בפני המלך ואתן לו לעשות בי כרצונו. כאשר הוא ניצב בפני המלך, אמר המלך: "אשתמש בכלי השבור. אלו שבהם נועצת הגיבו כך, משום שחששו לכבודי. אך אני בוחר להשתמש בכלי כפי שהוא."
תשובה, חרטה, הכאה על חטא, היא הצהרה בדבר טבעו של ה' עצמו: חמלתו הבלתי נדלית. העלבון הגדול ביותר שאדם יכול להעליב את זולתו, הוא בהנמכת הציפיות מאותו אדם. הגישה שאומרת: "לעולם לא אצפה ממך למשהו טוב יותר", זוהי צורת הסלידה העמוקה ביותר. ה' אינו מתייאש מאתנו. אלוקים שופט אותנו, לא משום שהוא מבקש להעניש אותנו ולתת לנו את העונש שאנו ראויים לו, אלא משום שהוא מאמין ביכולתנו להתגבר על המכשולים שבנפשנו. אפילו העונש החמור ביותר שהושת אי פעם על האנושות – גירוש אדם וחווה מגן עדן, נועד בכדי לאפשר בניה מחדש, של מה שנשבר באדם, בחווה ובעולם.
תשובה, היא המפתח לבניה מחדש של עצמנו. עלינו לבטוח בחמלתו של ה' ולא לחשוש לפנות אליו בכנות. עלינו לראות את עצמנו כפי שאנחנו. עלינו להתבונן בעבר שלנו, בבחירותינו, בפוטנציאל שלנו, בהרגלינו ובנטיותינו המולדות. אל לנו לחשוש מלראות את החסרונות. במקום זאת, עלינו להביא את כלינו השבורים אל מלך מלכי המלכים ולהתפלל אל אבינו שבשמיים שיעזור לנו להירפא.
הרב יוסי מזרחי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: