גרעין של אהבה

בס"ד

ירדתי בצעדים מהירים במדרגות, חיה כבר חיכתה לי חסרת סבלנות ברכב. כל כך לא נוח עבורי לעזוב את הבית בשעה כזו, לעזוב אחרי מקלחות, אחרי ארוחת ערב, ושעה לפני שהולכים לישון. יכולתי לשמוע את הכרית הלבנה שנמצאת על המיטה שלי קוראת לי בקול ומבקשת ממני לחזור אליה.

טיפות הגשם של היורה עדיין לא התייבשו והשאירו את חותמן על הבוץ שהצטבר על הכביש. "סליחה על האיחור" עניתי כמתנצלת. "לקח זמן עד שהצלחתי לצאת מהבית, הסידורים שלפני השינה עם הילדים קצת מעכבים אותי".

המאזדה הקטנה גמעה את הדרך בקלות לכיוון העיר ראשון לציון, הטלפון צלצל בתיק שלי, מסגיר את העובדה הידועה לכל דכפין שאני נמצאת באיחור פראי וכבר מחכים לי "אני בדרך", עניתי מבלי לחכות למענה, "רבע שעה אצלך".

כל פעם מחדש אני שואלת את עצמי האם אני באמת ראויה לבוא ולדבר מול קהל של נשים. האם באמת זהו רצונו של ריבון העולם. כל פעם מחדש חולפת במוחי המחשבה האם יש לי מה לומר, מה להעניק לנשים יקרות, שעזבו בית וילדים רק בכדי לבוא ולשמוע אותי מדברת איתן על הפרשת חלה.

לאחר הסתבכות קלה בכבישים, מצאנו את הבית. קולות הנשים שבקעו מתוכו גרמו לי להעלות דופק. "אין לי על מה לדבר איתן בעצם", הפחד החל לטפס במעלה הגרון, החיים שלי כל כך בנאליים ולא חשובים בכדי שאדבר עליהם. במחשבה שניה, אולי היה עדיף לשמוע לקולה של הכרית ולעשות אחורה פנה.

לאחר היכרות קצרה, הבחנתי כמו תמיד במבטים החשדניים של הבנות, תמיד נדמה לי שברגעים הראשונים אני עוברת סריקת מערכות שלא היתה מביישת עובר בחודש שביעי. זהו רגע שנדרשים ממני הרבה תעצומות נפש ונשימה עמוקה במיוחד, דקה לפני שאני מתחילה. מתחילה לשיר את מנגינת חיי.

איכשהו בדרך לא דרך, הקדוש ברוך הוא מניע את שפתי, למען פי יגיד תהילתו. אם לפני שנים הייתם אומרים לי שיבוא יום ואעמוד מול קהל ואספר את סיפור ההתחזקות שלי ואיך כל השבילים התחברו בסופו של דבר למקום אחד, לא הייתי מאמינה לכם.

הייתי מגחכת אם הייתי רואה לי תמונה של עצמי עומדת בבגדים ארוכים, מכוסה מכף רגל עד ראש, ומבקשת לגעת בלבבות. מבקשת לגעת במקום הכי רגיש של אלו שהטעו אותם כמוני, מבקשת לגעת בנשמה של כל אחת ואחת מהנשים למען ידעו כוחו של מלך מלכי המלכים, למען ידעו כוחה של תשובה, למען ידעו כולן כוחה של הפרשת חלה.

לאט לאט התחלתי לפתוח את סגור ליבי, מתארת בפניהן איך הגיע היום שבו הנשמה מבינה. איך הגיע היום שבו הנשמה נעתקה ממקומה וחזרה לביתה, חזרה אל המקום היחידי שבו היא מרגישה נחמה.

המילים זרמו מתוכי, מתרגשות כאילו אני חווה את הכל מחדש. החשדנות שהרגשתי פינתה את מקומה להזדהות, להבנה, לרגעים של חמלה. המילים עשו את שלהם והחלו מקלפות ממני שכבות בכדי לגלות אמת אחת קטנה, מגלות את היום שבו ליבי נחצה לשניים.

הרגשתי שאני עומדת חשופה. חשופה כביום היוולדי. ללא שכבות של הגנה, ללא שכבות מיותרות של העמדת פנים. ללא קליפות של זיוף והליכה בשדות זרים. חשופה. אין מילה מתאימה יותר לתאר את המקום שעמדתי בו.

אם אפשפש ואנבור במשמעות של המילה "חשופה" עבורי, אגלה שבניגוד למשמעות שלה, היא מהווה עבורי מצע נוח. היא מהווה רגע שאולי אני מבינה שזאת אני, רונית האמיתית. אני מביאה את עצמי בלי תחפושת, בלי הצגה. אני לשם אני.

בספירת מלאי אפשר לומר שכל מה שהיה שם זה אני ואמת שנמצאת בתוכי, אני וואלוקים אחד אוהב, ושום דבר אחר. היה לי כל כך טבעי להרגיש אותי, להרגיש שאני מתאהבת מחדש באורו של עולם, מתאהבת בנקודה שבה חדרה למוחי ההבנה שלא משנה מי עומד מולי, או מה נדרש ממני, האהבה הזו לקדוש ברוך הוא היא הדבר הכי חשוב בעולם.

האהבה הזו מדברת מתוכי. האהבה הזו היא מניעה אותי, היא ורק היא נותנת לי את הדלק, מאירה לי את הנשמה, האהבה הזו בונה אותי ובונה עבורי את הכלי שהיה שבור הרבה זמן מחיי, ואילו עכשיו, הטיפות של הרגש העצום הזה אוטמות כל סדק בכלי שמתחיל לקבל צורה.

האהבה הזו נגעה בכולן, פה ושם ראיתי עיניים לחות, ראיתי עיניים מתרגשות וידעתי בוודאות שבכל אחת ואחת מהן יש את אותו גרעין של אהבה, אותו גרעין של שלמות אלוקית שנחבאת בתוך הנשמה, אותה נקודה פנימית שמחכה ליום של התעוררות, מחכה ליום של אביב חדש.

רציתי לחבק אותן, לומר להן שלא יפחדו להנביט את הגרעין, שלא יחששו להשקות אותו במים צלולים ונקיים. שלא יחששו לעצום עיניים ולתת לנשמה להוביל אותן, שיסמכו על מלכו של עולם שיביא אותן לחוף מבטחים.

בכל פעם מחדש אני נפעמת מהעיניים שמדברות אלי, מהעיניים שצועקות לי "גם אני רוצה", זה מרגש אותי ערב אחרי ערב להבחין בברק שמאיר במבטן ולוחש לי "גם לי יש נשמה שרוצה לפרוץ החוצה".

כשהגענו לטקס הפרשת חלה עצמו, אפשר היה לחתוך את הקדושה באוויר, זה משהו שקצת קשה לי להכניס לתבנית של מילים. היתה דממה מבורכת, דממה שכולה אומרת שכינה. דממה שכולה אומרת אחדות ולב מתעורר.

בנות של מלך, זה מה שהן, וזה לא משנה מה הן לבשו או מה הן חשבו. קיבלתי את ההוכחה שלכל אחת, לכל יהודיה יש את נקודת האמת בתוכה, צריך רק ללחוץ על המתג הנכון שידליק בעבורה את האור.

כשהגעתי הביתה סמוך לחצות, נוכחתי לדעת שהכרית חיכתה לי באותו המקום, בנאמנות מעוררת הערצה, רק עם תוספת של אפרוח קטן בשם הללי מרים שהחליטה שהכרית שלי טובה משלה.

נכנסתי למיטה מותשת מהאנרגיה שהוצאתי, ידעתי שמחר אקום עייפה לעבודה, לא מצאתי את הכוחות לומר קריאת שמע שעל המיטה, אבל הצלחתי לבקש ברגעים אחרונים של בהירות מאורי וישעי שלא ישכח אף בת שלו, שלא ישכח את אותן נשמות יקרות שעדיין לא הצליחו לגלות את האהבה העזה שתפתח להן את הלב, שלא ישכח את הבנות שעדיין לא הצליחו לגלות שיש להן אבא אוהב.