בס"ד
מסופר על אחד מגדולי החסידות, רבי זושא מאניפולי, שבוקר אחד החל לאמר 'מודה'
וכאשר התבונן מי זה 'אני' ומי זה 'לפניך' התרגש כל-כך עד שלא יכול היה להמשיך.
ונשאלת השאלה - מה כל כך חשוב בלקום בבוקר ולהודות? והתשובה היא שבאמת,
האדם לא נקרא חי עד שהוא לא מודה, כמ"ש "וכל החיים יודוך סלה". ומדייק בעל הסולם,
גדול חכמי הקבלה בדורנו, על מה צריך להודות? ועונה "צריכים לתת תודה על העבר,
שרק בזה תלוי העתיד", שעיקר התודה היא שלמות והצדקת העבר ובזה כבר מכין כלים
מהבוקר לכל האור שעתיד להגיע היום. ובזה נוכל להבין שאין לנו ברירה, כי מי שקם
בבוקר בלי הודיה כל היום שלו נראה הפוך, ומי שקם בבוקר בהודיה, מכשיר את כל היום
שלו לשמחה והכרת הטוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: