ר' שלמה קרליבך מביא מדרש נפלא על הפסוק "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה": (היה) אבן אחת שמאסו הבונים (הם) בוני בית המקדש, כולם קדושים כולם טהורים (אבל בתחילה) הם מאסו את האבן, וזרקו את האבן, פסלו את האבן אבל אח"כ כשבנו את בית קודש הקודשים, ראו שלמעלה בגג צריכים עוד אבן לגמור את הבניין הקדוש ולא מצאו אף אבן שמתאים... ופתאום זכרו את הדמעות של האבן (שמאסו) שזיכה לקדש את שמו הגדול והקדוש, (ומזה השלימו את בניין בית המקדש, וזהו) "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה".
ממשיך ר' שלמה – יש יהודי שלכאורה מבחינה חיצונית הוא לא נראה כל כך קשור (ליהדות, לקודש) ואנשים מואסים בו, אך לקודש הקודשים (לפנימיות, בתוך תוכו) כל יהודי שייך, כשהכה"ג נכנס לקודש הקודשים הוא הוציא את כל עם ישראל מעומק השפלות (אז הוא רואה את האבן שמאסו בו ונזכר בעמ"י - וזהו כוונת חז"ל "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון").
המדרש ממשיך שהאבן הוא דוד המלך, והבונים אלו אחיו שמאסו בו ובסוף הוא היה מלך על כל ישראל (וכן יוסף), ובעצם בעומק - מלכות בית דוד מורכב מכל יהודי. וכן האבן מרמז על ישראל שאומות העולם חושבים שאנחנו מאוסים, שאנו משפיעים רק חובות בעולם... וכשיבוא המשיח הם יראו שאנחנו בעצם בראש פינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: