מסופר בגמרא על אלכסנדר מוקדון שהלך לממלכת קציא שהייתה מעבר להרי החושך. כשהגיע, יצאו לקראתו אנשי הממלכה והביאו לו לחם של זהב במגש שהיה עשוי זהב אף הוא. אמר להם אלכסנדר: "האם אני צריך את כספכם וזהבכם?" השיבו לו: "והאם לא היה לך מה לאכול בארצך שלשם כך באת אלינו?" אמר להם: "באתי לראות כיצד אתם דנים את דיניכם."
ישב אלכסנדר בבית המשפט. בא אדם אחד להתלונן על חברו. "איש זה מכר לי חורבה, ומצאתי בה אוצר. החורבה שייכת לי, אך את האוצר לא קניתי. ברצוני להשיב אותו אל המוכר." אך המוכר הגיב: "כאשר מכרתי את הקרקע, מכרתי את הקרקע כולה ואת כל מה שבתוכה." השופט האזין לטענותיהם ולבסוף שאל את הראשון: "האם יש לך בן?" – "כן" הייתה התשובה. "ולך יש בת?" הוא פנה אל השני. "כן" הייתה גם הפעם התשובה. "אם כן, לכו ותשתדכו ביניכם ותעניקו את האוצר לחתן ולכלה המאושרים."
ראה השופט את אלכסנדר מוקדון היושב מופתע ושאל: "האם לא פסקתי כהלכה?" "בהחלט שלא!" קרא אלכסנדר. "כיצד היו פוסקים אצלכם?" ביקש השופט לדעת. "היו הורגים את שניהם, והכסף היה הולך אל המלך" אמר אלכסנדר. נענע השופט בראשו. "ויורד אצלכם גשם?" "כן" אמר אלכסנדר. "והשמש זורחת?" - "כן." עדרים של כבשים ועיזים, יש בארצכם?" - "כן."
"דע לך, כי לא בזכותכם יורד הגשם, ולא בזכותם זורחת השמש; אין אתם ראויים לכל זה, אלא בזכות הבהמה" אמר השופט. שכן כך נכתב בפסוק: "אדם ובהמה תושיע ה'", האדם נושע אף הוא בזכות הבהמה. (על-פי בראשית רבה, לג, א. הסיפור מופיע במקורות נוספים)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: