התסכול שמגיע לפני עליה רוחנית

בס"ד

אתם בוודאי מכירים את ההרגשה הנינוחה הזו שבה הכל זורם באופן ברור. שאין שאלות מיוחדות ואין קושיות. הרגשתי שכל עבודת השם שלי נכנסה למסגרת של שגרה מבורכת. תפילות, שיעורים, חוגי בית. נדמה היה לי ששום דבר לא יכול להפר את היומיום שלי.

בוקר אחד, ללא כל התראה מוקדמת או פרומו משכנע, הרגשתי שאני מתחילה לאבד גובה. כל החיישנים שלי ולוח הבקרה הפסיקו לפעול. כל הנורות האדומות יצאו מכלל שליטה, וכסא המפלט הנאמן לא נשמע לפקודה שלי. בעברית פשוטה הבנתי שאני בנפילה. נפילה רוחנית.

נפילה שמגיעה דווקא כשהשמיים הם הכי בהירים שיש, שהים אינו גבה גלי והשמש נמצאת בדיוק במרכז. זה קורה דווקא כשאני מרגישה כל כך בטוחה במקום שבו אני עומדת. 

לתולעת שהתחילה לכרסם בתוכי באותו בוקר היו תוכניות אחרות. היא החליטה לעשות כמה חורים בתוך הקליפה השברירית שלי, והפכה אותי לעורכת דין ממולחת שמבקשת לדעת אם אני לא רצה מהר מידי. שרוצה לבדוק אם אני באמת בטוחה שלא פספסתי משהו, שאולי אני לא שמה לב, אבל את בסוף תישארי מאחור.

והתולעת הזו לא מרפה ממני ומתחילה לשנות את גודלה, והופכת לנחש דו ראשי. כל נסיון להביא את עצמי לבית הכנסת עולה לי בבריאות. אני מרגישה רתיעה לא מוסברת מכל מה שמרגיש לי תשובה. כל מה שהיה עבורי נכון ויציב הופך את עורו לריק מתוכן וטפשי.

בצר לי אני פונה לרב שלי. מחליפה איתו כמה מילות נימוסין, והוא בתבונתו ישר קולט. "רבי נחמן אמר שהנפילה היא לצורך עליה בלבד", הוא מסביר. "תראי איזה עליה מחכה לך", מוסיף הרב. "אבל כבוד הרב, על זה אני מדברת. אני לא מרגישה כלום. כאילו הלב שלי נסגר". ודמעות של תסכול מתחילות להציף אותי.

"רונה תביני, בכל יום צריך לחזור בתשובה, בכל יום מחדש", ממשיך כבודו, "את צריכה להבין שלעלות ברוחניות זה מאד קל, אבל לרדת... אוהו, זה הכי קשה". והוא לא ידע עד כמה הוא צדק. 

ההרגשה שהנחש הזה שולט בי צימצמה לי את מעבר האוויר בתוך העורקים. חשתי מכווצת כולי. לא יודעת את נפשי מרוב בלבול. "אני בנפילה, אבא", לחשתי לכרית בלילה. "התחושה הזו זרה לי. לא רוצה להיות שם". הזרועות של המפלצת שולחות בי ידיים בכל פינה. וידעתי שגם הבקשה הזו היתה מנוגדת מאד למציאות שהייתי בה באותו הרגע.

"תחשבי, רונה, על כל עשרות הפעמים שאמרת כן למצווה, ועל פעם אחת שאמרת לא לעבירה שנכספת אליה", הסביר לי הרב שבוע לאחר מכן. "נו", השבתי לו. "נכון שהיה לך הכי קשה לומר פעם אחת לא?", ונזכרתי בפעם ההיא. "נכון. נכון מאוד, כבוד הרב". 

"תביני שבכל פעם שאנחנו אומרים כן, אין לנו קושי. השם רוצה את הפעם היחידה שאמרנו לא", מביט בי הרב. "בורא עולם הוריד אותך לשם שתאמרי לא ותמשיכי הלאה". "אבל קשה לי מאוד, אני לא מכירה את עצמי", ניסיתי להסביר. "עצם המודעות למה שאת עוברת מסייעת לך לעמוד בנסיון", הוסיף.

כשיצאתי ממנו הסתכלתי למעלה לשמיים. ידו המופלאה של אבא היטיבה לצייר עננים רכים שנראו כמו משיכות מכחול עדינות. "לא ברור לי באיזה נסיון אתה מעמיד אותי" אמרתי, "רק אל תיתן לי ליפול עכשיו".

בדרך חזרה הקשבתי לאתי אנקרי שהפליאה בקולה "העוד לי תקווה לצאת משבי" (ר' יהודה הלוי), והסכמתי איתה שזו ההגדרה המדוייקת עבורי: שבי. אני כרגע נמצאת בסוג של שבי.

עם התובנה הזו החלטתי לשנות טקטיקה ופשוט הורדתי פרופיל. המשכתי בשגרת חיי והחלטתי שלא להחליט. סגרתי את התריסים עד שהסכנה תחלוף והעננים יתפזרו.

באחד הערבים קיבלתי טלפון מחברה. "רונה, אני צריכה את עזרתך", הזדעקה חיה מהקו השני. "באות אלי כמה חברות להפרשת חלה ואנחנו צריכות הדרכה". לא הצלחתי להבין איך אף אחד לא שם לב למה שעובר עלי, איך חיה לא שמה לב שאני בעצם בגלות? "אהיה אצלך ב-21:00", השבתי בחוסר רצון.

כשהגעתי לחיה כבר כולם היו שם. ביקשתי מאב הרחמים שיעזור לי לא לפשל. הרי לא כולם אשמים בחוסר היציבות שלי. התחלתי בהסברים טכניים ובלישת הבצק, הסברתי את כוחן של האמהות הקדושות שהצליחו לשנות את פני ההסטוריה של העם היהודי רק בזכות הדבקות במצוות. במצוות השם.

המילים שאמרתי החלו לחדור לי ללב, ויצא שהאמנתי לכל מילה. הערב הגיע לשיאו, וידעתי שהצלחתי כשהצדיקות האמיתיות מולי החלו לבכות. ואני איתן. סתם ככה דמעות של אושר, של שמחה.

הרגשתי שהנחש שבתוכי מתחיל לאבד ענין, משחרר את אחיזתו לאט לאט. לקחתי את הדרבוקה שהיתה מונחת לידי והתחלתי לתופף. לאט לאט כולן הצטרפו אלי למעגל של שירה וריקודים. השמחה הדביקה אותי, וסילקה ממני את השאריות האחרונות של הספק.

אין לי מושג מה היה הנסיון הזה שעברתי, ואם בכלל הצלחתי לעמוד בו. מה שהיה חשוב זה שחזרתי לצעוד בשביל המוכר לי כל כך, עוברת את הקוצים והדרדרים שניסו לפצוע אותי. שוב אני בבית שאוהב אותי כל כך, לא מופקרת לסכנה שבחוץ. שוב אני בבית עם כל הריחות והטעמים והחיבוקים החמים.  וכן, אפשר כבר לפתוח את התריסים.

"צדיקה שלי, תודה על הכל", נפרדה ממני חיה באותו ערב. "העונג כולו שלי", השבתי. לאחר שסגרתי את הדלת צעדתי לכיוון החניה. הדרבוקה על הכתף, המטפחת במקום, והשקט שוב חזר לגור אצלי.

"בטח אתה מחייך שם למעלה, אבא", הבטתי בשמיים הכהים, נכנסת לאוטו בעליצות מה. והנה היא שם, אתי אנקרי, באותו מקום שבו הפסקתי אותה. ממשיכה לשיר במיוחד עבורי "דייך כי מלכך יגן בעדך, ובארץ חשכך יכין צעדך" (ר 'יהודה הלוי).

הבנתי את הכל בצלילות של מחשבה. התבהר לי שגם באפלה הכי קשה,  גם בחשכת הלב הכי מכאיבה, מלכו של עולם לא ישחרר את ידו מהאחיזה.