בס"ד
"הי סיוון, מה שלומך מתוקה?", התקרבתי לעברה, מנסה להבין למה היא מתחמקת ממני, "הכל בסדר אצלך?", הרגשתי כמו במשחק תופסת. "אני פשוט מעדיפה להישאר מאחורי המכונית, שלא תראי אותי", חיוכה הנבוך הבהיר לי שהיא רצינית.
"הלבוש שלי ממש לא צנוע, אני מתביישת". לא האמנתי למה שאני שומעת. "את אמיתית?", נגשתי לחבק אותה. "לא נולדתי ככה, לא כל חיי התלבשתי בצניעות", ניסיתי להסביר לה.
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות למראה פניה של סיון. נפגשנו בחטף בחניה של הסופר השכונתי ולא היה לי זמן להעביר לה שיעור מאלף על צניעות, ועל כך שהבושה שהיא חשה צריכה לעודד את רוחה כי היא מעידה על כיוון חיובי.
מצחיק שחושבים שמיום לידתי הייתי בכסותי הנוכחית. למען האמת אתוודה כי בנושא הזה ביקרתי בשערי טומאה וחטאתי רבות כלפי שמיא. כמה שפחות- היה טוב יותר. הצניעות היתה ממני והלאה.
כשבורא עולם החליט ביום בהיר אחד לגעת לי בלב, לא הבטחתי לו שיהיה קל, ובמיוחד בנושא הרגיש והאהוב עלי כל כך. נושא הביגוד, האופנה, החצאיות הקצרות, שלא לדבר על החולצות נטולות השרוולים שכל כך אהבתי. מעולם לא הצלחתי להבין את ההיגיון שעומד מאחורי בגדים ארוכים. לדידי לא היה להם קשר אליי בכלל.
כל שיעורי התורה שהלכתי אליהם חדרו את מעטה השריון שלי בעבודה על המידות, שמירת השבת, כיבוד הורים, רק לא בנושא הזה. פה היה תלוי שלט גדול ואדום "אין כניסה".
עשיתי חריש מקצועי ופנימי והתחלתי להכיר את עצמי מבפנים, לדעת מי אנוכי באמת, ולמרבה הצער התאכזבתי לגלות שיש בי הרבה לתקן.
נדרשה ממני כמות לא מבוטלת של אומץ להודות ביני לבין עצמי כמה הצליחה החברה להשפיע עלי, התחוור לי שמאוד חשוב לי מה אומרים עליי ואיך מתרשמים ממני. בסיכום ביניים מהיר הגעתי למסקנה העגומה אך המתבקשת שיש בי הרבה חוסר בטחון.
ככל שחפרתי עמוק יותר באיבריה הפנימיים של נשמתי השתוממתי להיווכח שחוסר בטחון עולה בקנה אחד עם חוסר צניעות. הבנתי על בשרי שהלבוש שלי היה ביטוי לדימוי עצמי נמוך, נמוך מאוד.
לא היה פשוט להודות קבל עם ומדינה שאני, רונית, חסרת בטחון. הרי לעיני כל הייתי בעלת קריירה משגשגת, לבושה במיטב האופנה האחרונה, מגדלת ילדים לתפארת, אבל בפנים, בקרביים, רק בורא עולם ידע את האמת. אמת שאפילו אני לא ידעתי על קיומה.
המשכתי להתקדם ולצמצם פערים באישיותי. להיות מודעת ליתרונות שהשם יתברך נתן לי. להרגיש בכל רגע נתון את מלך מלכי המלכים בעצמותיי. הבנתי שהמתנות שניתנו לי על ידו אינן חייבות להיות חשופות לעיני כל בכדי לקבל ערך כלשהו מהסביבה.
קיבלתי תובנה אדירה שהערך הזה נמצא בתוכי, והוא לא יכול להיות מושפע מגחמה של "קובעי דעת קהל" למיניהם או ממחמאה שקיבלתי מחברה לעבודה. הערך הזה הרבה יותר נשגב. הוא פשוט נמצא אצלי, והכי חשוב - משחרר אותי מלחץ חברתי!
אולי זה נשמע הזוי, אך הרגשתי שצמחו לי כנפיים. הרגשתי שמערכת שלמה של כבלים השתחררה ממני. כבלים דמיוניים שקשרתי והוספתי ככל שלא הייתי מרוצה מעצמי.
לאט לאט פינו הגופיות בארון את מקומן לחולצות ארוכות לבנות. החצאיות הקצרות נעלמו כלא היו ואת מקומן תפסו חצאיות פרחוניות, מתוקות וראויות. המלתחה שלי כולה עברה מתיחת פנים חגיגית.
העולם בחוץ הגניב לעברי מבטים, כולם חשבו שאיבדתי את השפיות. נערכו הימורים וירטואליים כמה זמן ייקח לי לחזור לסורי, אך אני המשכתי בשלי. המשכתי בעקשנות להתמסר אך ורק לקולה של נשמתי.
ידעתי שעברתי מהפך מרגש שרק התורה יכולה לעשות. התורה הקדושה יצקה לתוכי ולגופי תוכן רוחני. תוכן רוחני שמילא אותי מכף רגל ועד ראש עד שלא הייתי זקוקה למשהו אחר. לא הייתי צריכה חיזוקים ומחמאות, ולא הייתי צריכה להרשים בעבור כמה מילים יפות.
כל הביזיונות שעברתי וחוסר האמון שהופגן כלפי לא עצר בעדי מלהמשיך הלאה. הייתי מבליגה ובולעת את עלבוני בשתיקה. תמיד האמנתי שמורא שמיים חשוב הרבה יותר מבשר ודם.
והיום, שנים אחרי, אוכל לומר בוודאות שלהיות לבושה בצניעות זה לחיות בליגה אחרת. זה מעיד על תוכן נפשי, על שלמות מסוימת. שלמות של החלטה, החלטה ששינתה את חיי - ללכת בדרכו של השם.
אבקש להודות ליוצרי ובוראי שבחסד גמור שינה את דרכי. שהאיר לי בדעת ובהשכל איפה יש בי חולשה. אותה חולשה שהופכת אותי לקורבן של החברה. אשתחווה לפניו בשמחה על שהאיר לי בחכמה לראות איך חייתי כל השנים במציאות שגויה. אודה לקדוש עליון על רחמיו העצומים, ועל שהוא באהבתו מלביש ערומים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: