בס"ד
למעשה תמיד כששואלים אותי מה היה הכי קשה לי בתהליך הזה של לחזור בתשובה אני משיבה בלי היסוס שהלחץ החברתי היה עבורי מוקש רציני מאד.
גדלתי בחברה חילונית למהדרין, מטפחת קריירה רבת שנים במועצה המקומית שלנו. נושאת משרה מכובדת, חיי חברה פעילים. בקיצור, די מוכרת ביישוב שלי. מסיבה כלשהי (נשמור את זה לפעם אחרת) התעורר בי החשד המאד רציני שאני בעצם לא יודעת שום דבר על החיים שאני חיה.
בשלב ראשון הפסקתי לנסוע בשבת, ובמומחיות מולדת הסתרתי את העובדה הזו מכולם. מצאתי תירוצים שונים ומשונים על כך ש"חם מידי ללכת היום לים". ולעיתים התעליתי על עצמי והסברתי ש"הדלק ממש התייקר, וצו השעה זה חסכון". עשיתי הכל שלא ידעו.
ככל שהתקדמתי בסולם היהדות גיליתי שהחברה בה אני חיה אינה סלחנית כלפי מי שבוחרים לעשות את הצעד הזה. לצד הרמת הגבות והשאלות הרבות, מצאתי את עצמי מטרה נייחת של מלעיזים למיניהם שבחרו להצביע עלי ולומר "בטח קרה לה משהו". משום מה ישנה סברה "מדעית" שרק מי שעובר משבר אישי, חוזר בתשובה. אני מכירה מספיק אנשים שעברו ועדיין עוברים משברים, ולא מצאו את הדרך לבית הכנסת.
היו כאלה שהגדילו ושאלו אותי אם אני באמת חושבת שהבעיות שלי ייפתרו אם אעשה היכרות מחודשת עם בורא עולם. כל נסיונותי להסביר שאני במצב של "בדיקת השטח", הוסיפו לי קיתונות של לגלוג בנוסח "את באמת מאמינה שהמתים יקומו לתחייה?", והשאלה הכי פופולרית: "את באמת מאמינה שמי שלא שומר שבת ילך לגיהנום?".
ניסיתי להסביר להם שאלוהים לא איבד שליטה, שהכל כל כך מדוייק ומתוזמן להפליא, רק שאנחנו לא ממש רואים את זה. הם תמיד פטרו אותי בנוסח של "שוטפים לך את המוח, את לא שמה לב?"
כשהגעתי למצב שהחלטתי ללכת לבית הכנסת השכונתי, עשיתי זאת, למרבה בושתי, כמעט בהיחבא. הייתי תוחבת את המטפחת לכיס, שחס ושלום לא תציץ. בצעדים נמהרים הייתי מגיעה לבית הכנסת רק כדי לגלות שבדיוק עכשיו יש שבת חתן, וכל היישוב מוזמן.
השמועות פרשו כנפיים למרחוק. אני זוכרת טלפונים מחברות רחוקות, מהצבא, מבית הספר. בכל מקום שאליו הלכתי היה מי שטרח להסביר לי למה אני טועה. אם זה בזמן שהלכתי למכולת, בדרך לעבודה, באסיפות הורים ואפילו בתור למספרה. כולם העדיפו לתת לי המצע שלהם לבחירות האישיות שלי. "תעשי הכל, רק לא זה".
הרגשתי שמופעל עלי לחץ לא הגיוני, ובאחד הימים שמעתי שיעור תורה שהסביר שבספרים הקדושים נאמר שבימים אלו הכי קשה יהיה לחזור בתשובה עקב לחץ חברתי. אותו רב גם הסביר שהלחץ החברתי קשה רק למי שעדיין לא מרגיש מספיק בטוח בתהליך. כל התשובות נמצאות אצלכם. אם אתה בטוח במה שאתה עושה - כלום לא צריך להפריע לך.
בינגו!
בצעד אמיץ החלטתי לעשות בדק בית, צעד אחרי צעד. וגיליתי שיש צדק רב בדבריו. החלטתי להתמקד בביסוס האמונה שלי שעד לאותו הרגע חשבתי שהיא מובנת מאליה. חיפשתי מענה לכל השאלות שהיו לי. הפכתי כל אבן כדי לקבל תשובות. ועשיתי הסכם לא כתוב עם עצמי שהדברים ייעשו מעתה בהדרגה.
את ימי הבדידות החברתית החליפו ימים של לימודים והתעמקות בנבכי התורה הקדושה. על כל קושיה שהיתה לי ביקשתי עזרה מהשכינה והיא לעולם לא הכזיבה. ככל שהצצתי יותר, נפגעתי יותר והרגשתי שסוף סוף אני יודעת את מקומי.
ככל שעליתי וטיפסתי למעלה,גדלה בתוכי תחושת הביטחון שאני בדרך הנכונה. לאט לאט נעלמו הקולות, ובאופן טבעי התחלפו הדמויות בחיי. החזרה בתשובה הפכה להיות לחם חוקי, ושום דבר לא השתווה מבחינתי לנועם ה'.
ככל שהעמקתי בדברים הגעתי לתובנה שאני פשוט מראה מסנוורת לכל אותם אלו שאין להם את האומץ הנדרש לעשות את הצעד הגורלי והמתבקש הזה. אין להם את האומץ לצאת מעצמם רק לרגע כדי לשים משקפיים אחרות. אין להם את האומץ לומר גם אני רוצה פשוט להיות, אין להם את האומץ לצאת למסע שבו אתה למעשה פוגש את עצמך.
הבנתי שנוח להם להשליך אותי על מזבח הבערות בתואנות שונות ומשונות בשם הנאורות! ומה שמדהים אותי בכל פעם מחדש זה שבתוך תוכם, בפנים עמוק, כל אחד יודע את האמת. בגלל זה כשהיא מוצגת בפניהם במעטה של כיפה או שמלה, התגובה כל כך חריפה.
וככל שפאזל האמונה התחבר אצלי לתמונה מושלמת גיליתי עולם מרתק ומרהיב, עולם שנותן לי משמעות אמיתית לחיים. גיליתי שלעולם אף אדם לא יאהב אותי כמוהו, ואף בשר ודם לא יאמין בי כמותו.
בעזרת השם ובסייעתא דשמאיה אני מבקשת מהבורא כח ועצמה לעשות את הדבר שיעשה אותי שלמה. אני רוצה להיות סמל למסירות והקרבה, ולהסיר את המחיצה האחרונה.
ואני יכולה רק לאחל להם מעומק הלב שכדאי להם להכיר את אותו אבא אוהב. אשרי מי שזכה ולא ויתר, והבין שבעולם הזה הוא ילד יחיד מיוחד. ילד רצוי וראוי שיש לו כתובת, ילד אהוב וכשר שדבק במסורת. ילד שמלחמתו היומיומית ככריעת ברך, לפני אורו של עולם, לפני המלך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: