כמה שאני מודה לך טאטע

בס"ד

לפעמים רק אחרי שעובר זמן. אחרי שמחוגי השעון רצים קדימה, אני מצליחה להבין כמה אהבה הייתה בייסורים שנתת לי. כמה חמלה היתה בכאבים שפילחו לי את הגוף כמו סכין. רק אחרי שהימים והחודשים חולפים להם ואיתם טיפות של הגשם, אני פשוט מבינה כמה חסד היה בכל זה. כמה היד שלך הייתה מדוייקת. כמה היד שלך היתה מעוררת.

בלתי נתפס בעיני איפה הייתי היום לולי כל הפעמים שניערת אותי מהמקום שלי. ניערת אותי מהזחיחות. ניערת אותי מהזרימה הטבעית של החיים. מה היה עלי אם לא היית שם להזהיר אותי שעוד מעט ואני נופלת לבור שאין ממנו מוצא. מה היה עלי?

והיום, אחרי שנים של דמעות. אני יודעת כמה אהבה יש בקשיים. בנסיונות. כמה אהבה יש בעוני. כמה אהבה יש בפצעים שלא מגלידים. כמה אתה נמצא שם בכל נקודה של כאב בחיים שלי. כמה אתה נוכח. מלמד. מסביר. מורה דרך. כמה אני מודה לך טאטע שלא ויתרת לי, ולא ויתרת עלי.