נשימות של התחלה חדשה

בס"ד

זה היה ברגע אחד דק, רגע אחד דק כמו חוט של שערה, שניה אחת שחותכת את הזמן שלך ומחלקת אותו לשניים. שברים של חיים שמתנקזים כולם לנקודה אחת קטנה, שבה אתה פשוט מבין, שאתה לא יכול יותר, זה חזק ממך. נקודה אחת קטנה שפשוט אתה יודע. אתה חוזר בתשובה.

אתה לא מבין מה זה אומר, מה זה גובה ממך, או מה המחיר שאתה עכשיו הולך לשלם. זאת מציאות שעוברת לגור עכשיו בתוך הלב שלך, בתוך הבית שלך, בתוך הנימים הדקים ביותר של נשמתך, ורוב הסיכוי שזה יישאר איתך גם לישון בלילה.

זה היה לפני כמה שנים, ואין לי ממש מושג כמה. לא תמיד אפשר לזכור תאריכים, מקומות, או פרטים קטנים שמתחברים למשהו מדוייק. מה שכן אוכל לזכור על איך. או מדוייק יותר לומר על מה. מה הרגשתי כשהיתה לי ברורה האמת.

האמת הזאת שכולם מחפשים אותה, האמת הזאת שכולם רודפים אחריה בתוך נקיקי סלעים, במסעות משונים לארצות אבודות, במסעות של נדודים לגילוי אוצרות שקבורים בתוך אדמה שסועה מימים של מלחמה עקובה מדם. האמת המתוקה שכולה אהבה אחת שמונחת בתוך הלב בפנים. עמוק עמוק בפנים. בעצם, מונחת כאן. קרוב עד להכעיס.

בקרן הרחובות של חיי המעטים, ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתי ולא מצאתי, הרגיז אותי לחיות במציאות שבה אתה מגשש את הדרך, מחפש את המוצא ולא יודע איך זה בכלל נראה.

שנים לאחר שהאמת נולדה בתוכי, הרגשתי כעס. בהתחלה זה היה משהו לא מוסבר. כעסתי על כל דבר שעשיתי בחיי, כעסתי על כל מה ומי שהיה סביבי. כעסתי על הדרך שבה גידלו אותי, על מה שציפו ממני בסופו של היום. כעסתי על מה שיצא ממני.

כעסתי כל כך על שלא סיפרו לי שיש לי אבא, על ששנים גדלתי כיתומה לכל דבר, יתומה לאבא חי וקיים. כעסתי על התפאורה המזוייפת שבה קישטו לי את החיים. פשוט רימו אותי. ולהבין שהוליכו אותך שולל כל כך הרבה שנים, זה כמו למות. ועכשיו השאלה אם יש לך כוח לאסוף את עצמך ולשנות את סוף הסיפור.

ניסיתי להרכיב את הפסיפס העדין של חיי מחדש. לחבר את החלקים המפוזרים של נשמתי שהלכו אי שם, למקום של גוונים דהויים, לימים אפורים של חוסר דעת והבנה. לא הצלחתי, זה היה מעבר ליכולת שלי, אף פעם לא באמת הייתי טובה בלהרכיב פאזלים, בלמצוא חתיכות חסרות ולחבר אותן מחדש.

אחרי שהכעס כילה אותי כמעט לגמרי, הבנתי שהוא לא בדיוק משרת אותי, אלא גומר אותי מבפנים. הכעס תפס לי נתח נכבד מהזמן ועצר אותי מלכת. לא היה מנוס. ידעתי שעלי להשלים איתו. והפעם לנצח.

אולי העבר שלי או בעצם של כולנו, הוא סוג של נחל שרק זורם אל הים, ואנחנו רק טיפה בים הזה של החיים, טיפה מלוחה של ים שאין לו סוף. ים של אהבה אינסופית. ים של טיפות שלא אוהבים שדוחקים בהן למהר. ים שמגלה את עצמו ואת האמת שלו.

לא אוכל לשנות את העבר, לא אוכל להחיותו ולבקש ממנו להתנצל בפני, למרות שזה יכול להיות רעיון ממש נחמד. נשאר לי רק לחבק אותו, ולאסוף את מה שהוא משליך לעבר החוף. יחד עם הצדפים, ששומרים בתוכם סודות.

 ואחרי שאולי השלמתי עם העבר, והכעס פינה את עצמו, למשש את המגירות הנעולות, את אותם אזורים אסורים שמותרים רק בזמנים מקודשים של ממש להציץ בהם מבעד לפתח המנעול, אוכל להניח לו. אוכל לקבל אותו כחלק ממני.

אוכל לחייך סוף סוף, אוכל לנשום לתוכי אוויר נקי. אוויר שמגיע אחרי הגשם ומותיר אחריו לחות רעננה שנאספת עיגולים עיגולים על העלים, אוויר של השלמה מתוקה. אוויר שמפיח בי נשימות של התחלה חדשה.