בס"ד
בכנס שנערך לאחרונה סיפר הרב מרדכי נויגרשל שליט"א סיפור מדהים הממחיש את כוחה המופלא של הנשמה היהודית לשוב אל צור מחצבתה גם מהפינות הנידחות ביותר.
תחילת הסיפור לפני כארבעים שנה כאשר צעירה יהודיה בשם שושנה בוארון הכירה בחור ערבי. היא התאסלמה במסגד ביפו והתחתנה איתו. הבעל הערבי היה קשור לארגון באש"ף ומעורב בפעילות חבלנית עוינת. בשנת תשל"ד הוא הטמין בכיכר ציון מקרר גדוש בחומר נפץ, פיגוע בו נרצחו 17 יהודים. כעבור חודשים אחדים הצליח השב"כ לעלות על עקבותיו. הוא נלכד, נשפט, ונידון ל-17 מאסרי עולם מצטברים כמניין היהודים שהרג. גם בתקופת המאסר המשיכה אשתו היהודייה ללוות אותו בנאמנות. היא ביקרה אותו מדי שבוע בבית הכלא, וסיפקה לו כל מחסורו.
במציאות המזרח-תיכונית "מאסר עולם" רחוק מלהיות מאסר עולם. לא ארכו אפוא השנים ובמסגרת עסקת ג'יבריל שוחרר גם הרוצח מכיכר ציון וגורש לירדן. אשתו ושלושת הילדים הקטנים הצטרפו אליו שם. הם הקימו את ביתם בעמאן כמשפחה מוסלמית לכל דבר. הילדים גדלו בזהות ערבית לחלוטין למרות שידעו גם לדבר עברית.
בתחילת שנות התשעים נוצרו קשרים דיפלומטיים רשמיים בין ישראל לירדן. בעיתונות הירדנית פורסמה מודעת 'דרושים' עבור פקידה דוברת עברית שתוכל לעבוד בנציגות הירדנית בתל אביב. יפה, אחת מבנותיה של שושנה, הציעה את עצמה לתפקיד והתקבלה. כך היא מצאה את עצמה עובדת בתל אביב, לא הרחק מהמקום בו חיו בעבר הוריה, כשהיא מוקפת ביהודים למרות שהיא המשיכה לראות את עצמה כערביה לכל דבר.
איש עסקים דתי שהגיע לנציגות הירדנית לרגל עסקיו הסתקרן למשמע העברית הצחה שבפיה. יפה סיפרה לו בקצרה את סיפור חייה יוצא הדופן. או אז היא התוודעה לראשונה לעובדה שמבחינת היהדות היא נחשבת ליהודיה לכל דבר.
בעקבות התגלית החלה יפה להתעניין בזהותה היהודית. תחילה הייתה זו התעניינות מתוך סקרנות אינטלקטואלית גרידא, אך בהמשך היא הרגישה שהיא הולכת ונמשכת לעולם היהדות. היא מצאה את עצמה מבקרת בשעות הערב בחוגי יהדות שנערכו בתל אביב מטעם ארגוני הקירוב, כאשר למחרת היא מבקרת במסגד. נוצרו אצלה קונפליקטים ולבטים. האם אני ערביה כמו אבי או בת ישראל כשרה כפי שמלמדים אותי בחוגי היהדות?
סערת הנפש לא נתנה לה מנוח. בשלב מסוים היא עלתה על אוטובוס ונסעה לירושלים מתוך כוונה לבקר במסגד אל-אקצה. אולי שם, כך חשבה, בצילו של המסגד המקודש לאסלאם היא תצליח למצוא מרגוע לרוחה הסוערת.
היא עשתה את דרכה רגלית לעבר שער שכם ומשם המשיכה וצעדה בסמטאות המוליכות להר הבית. סביבה נדחקו עוברי אורח, רובם מוסלמיים. תגרים הכריזו על מרכולתם, ילדים יחפים התרוצצו בין הדוכנים הגדושים במזכרות לתיירים. מוסיקה ערבית מסולסלת התנגנה מאחד הבתים. היא צעדה באיטיות, סופגת לתוכה את האווירה הערבית המוכרת לה כל כך. מבחינות רבות הזכירה לה העיר העתיקה את בית המשפחה בעמאן.
ואז, בעודה צועדת לאיטה, נתקלו עיניה במשהו שונה, משהו זר שלא היה שייך להוויה המוסלמית שמסביב ושהזכיר לה שגם לה יש שורשים במקומות אחרים. היא ראתה שלט קטן וצנוע עליו התנוסס חץ ולצידו המילים: "לכותל המערבי".
למשך רגעים אחדים היא עמדה שם כמהופנטת, עיניה נעוצות בשלט, מחשבותיה מתרוצצות. הכותל מימין, אל-אקצא משמאל, והיא - בתווך. לאן ממשיכים? מהו הצעד הבא?
ולפתע, בלי שהיא עצמה תהיה מודעת למעשיה, היא מצאה את רגליה מוליכות אותה ימינה, בעקבות השלט הקטן, במורד המדרגות התלולות היישר אל תוך הרחבה המוצפת באלפי מתפללים יהודים איתם היא התערבה וכמותם היא התקרבה לאבנים העתיקות כדי לשפוך את צקון לחשה בפני בורא כל עולמים. היה זה רגע מכריע שבעקבותיו היא הגדירה את עצמה סופית כיהודיה.
חלפו עוד כמה שנים, יפה המשיכה להתקרב ליהדות, התחזקה בשמירת תורה ומצוות עד שלבסוף החליטה להקים את ביתה יחד עם בחור יהודי, אף הוא שומר תורה ומצוות. ערב נישואיה סיפרה יפה לאחד הרבנים שליוו אותה בדרכה הארוכה שהיא מקווה שבעזרת ה' יהיו לה הרבה ילדים.
"ברור", אמר לה הרב, "השאיפה הטבעית של כל אישה שיהיו לה ילדים".
"לא הבנת, כבוד הרב", השיבה יפה בשקט. "לי יש רצון מיוחד בילדים. אני מקווה שאזכה להוריד לעולם לא פחות מ-17 נשמות, כנגד 17 היהודים שאבי סילק מן העולם. כך ארגיש שסגרתי את המעגל ותיקנתי את מה שקלקל הדור הקודם"...
מאת יוסי איזק / כתב אחינו
בכנס שנערך לאחרונה סיפר הרב מרדכי נויגרשל שליט"א סיפור מדהים הממחיש את כוחה המופלא של הנשמה היהודית לשוב אל צור מחצבתה גם מהפינות הנידחות ביותר.
תחילת הסיפור לפני כארבעים שנה כאשר צעירה יהודיה בשם שושנה בוארון הכירה בחור ערבי. היא התאסלמה במסגד ביפו והתחתנה איתו. הבעל הערבי היה קשור לארגון באש"ף ומעורב בפעילות חבלנית עוינת. בשנת תשל"ד הוא הטמין בכיכר ציון מקרר גדוש בחומר נפץ, פיגוע בו נרצחו 17 יהודים. כעבור חודשים אחדים הצליח השב"כ לעלות על עקבותיו. הוא נלכד, נשפט, ונידון ל-17 מאסרי עולם מצטברים כמניין היהודים שהרג. גם בתקופת המאסר המשיכה אשתו היהודייה ללוות אותו בנאמנות. היא ביקרה אותו מדי שבוע בבית הכלא, וסיפקה לו כל מחסורו.
במציאות המזרח-תיכונית "מאסר עולם" רחוק מלהיות מאסר עולם. לא ארכו אפוא השנים ובמסגרת עסקת ג'יבריל שוחרר גם הרוצח מכיכר ציון וגורש לירדן. אשתו ושלושת הילדים הקטנים הצטרפו אליו שם. הם הקימו את ביתם בעמאן כמשפחה מוסלמית לכל דבר. הילדים גדלו בזהות ערבית לחלוטין למרות שידעו גם לדבר עברית.
בתחילת שנות התשעים נוצרו קשרים דיפלומטיים רשמיים בין ישראל לירדן. בעיתונות הירדנית פורסמה מודעת 'דרושים' עבור פקידה דוברת עברית שתוכל לעבוד בנציגות הירדנית בתל אביב. יפה, אחת מבנותיה של שושנה, הציעה את עצמה לתפקיד והתקבלה. כך היא מצאה את עצמה עובדת בתל אביב, לא הרחק מהמקום בו חיו בעבר הוריה, כשהיא מוקפת ביהודים למרות שהיא המשיכה לראות את עצמה כערביה לכל דבר.
איש עסקים דתי שהגיע לנציגות הירדנית לרגל עסקיו הסתקרן למשמע העברית הצחה שבפיה. יפה סיפרה לו בקצרה את סיפור חייה יוצא הדופן. או אז היא התוודעה לראשונה לעובדה שמבחינת היהדות היא נחשבת ליהודיה לכל דבר.
בעקבות התגלית החלה יפה להתעניין בזהותה היהודית. תחילה הייתה זו התעניינות מתוך סקרנות אינטלקטואלית גרידא, אך בהמשך היא הרגישה שהיא הולכת ונמשכת לעולם היהדות. היא מצאה את עצמה מבקרת בשעות הערב בחוגי יהדות שנערכו בתל אביב מטעם ארגוני הקירוב, כאשר למחרת היא מבקרת במסגד. נוצרו אצלה קונפליקטים ולבטים. האם אני ערביה כמו אבי או בת ישראל כשרה כפי שמלמדים אותי בחוגי היהדות?
סערת הנפש לא נתנה לה מנוח. בשלב מסוים היא עלתה על אוטובוס ונסעה לירושלים מתוך כוונה לבקר במסגד אל-אקצה. אולי שם, כך חשבה, בצילו של המסגד המקודש לאסלאם היא תצליח למצוא מרגוע לרוחה הסוערת.
היא עשתה את דרכה רגלית לעבר שער שכם ומשם המשיכה וצעדה בסמטאות המוליכות להר הבית. סביבה נדחקו עוברי אורח, רובם מוסלמיים. תגרים הכריזו על מרכולתם, ילדים יחפים התרוצצו בין הדוכנים הגדושים במזכרות לתיירים. מוסיקה ערבית מסולסלת התנגנה מאחד הבתים. היא צעדה באיטיות, סופגת לתוכה את האווירה הערבית המוכרת לה כל כך. מבחינות רבות הזכירה לה העיר העתיקה את בית המשפחה בעמאן.
ואז, בעודה צועדת לאיטה, נתקלו עיניה במשהו שונה, משהו זר שלא היה שייך להוויה המוסלמית שמסביב ושהזכיר לה שגם לה יש שורשים במקומות אחרים. היא ראתה שלט קטן וצנוע עליו התנוסס חץ ולצידו המילים: "לכותל המערבי".
למשך רגעים אחדים היא עמדה שם כמהופנטת, עיניה נעוצות בשלט, מחשבותיה מתרוצצות. הכותל מימין, אל-אקצא משמאל, והיא - בתווך. לאן ממשיכים? מהו הצעד הבא?
ולפתע, בלי שהיא עצמה תהיה מודעת למעשיה, היא מצאה את רגליה מוליכות אותה ימינה, בעקבות השלט הקטן, במורד המדרגות התלולות היישר אל תוך הרחבה המוצפת באלפי מתפללים יהודים איתם היא התערבה וכמותם היא התקרבה לאבנים העתיקות כדי לשפוך את צקון לחשה בפני בורא כל עולמים. היה זה רגע מכריע שבעקבותיו היא הגדירה את עצמה סופית כיהודיה.
חלפו עוד כמה שנים, יפה המשיכה להתקרב ליהדות, התחזקה בשמירת תורה ומצוות עד שלבסוף החליטה להקים את ביתה יחד עם בחור יהודי, אף הוא שומר תורה ומצוות. ערב נישואיה סיפרה יפה לאחד הרבנים שליוו אותה בדרכה הארוכה שהיא מקווה שבעזרת ה' יהיו לה הרבה ילדים.
"ברור", אמר לה הרב, "השאיפה הטבעית של כל אישה שיהיו לה ילדים".
"לא הבנת, כבוד הרב", השיבה יפה בשקט. "לי יש רצון מיוחד בילדים. אני מקווה שאזכה להוריד לעולם לא פחות מ-17 נשמות, כנגד 17 היהודים שאבי סילק מן העולם. כך ארגיש שסגרתי את המעגל ותיקנתי את מה שקלקל הדור הקודם"...
מאת יוסי איזק / כתב אחינו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: