אוייש, הכעס הזה.... (טור חדש)

בס"ד

"עד מתי תמשיכי לא לענות לי", תומר חייך אלי, חיוך כנה, אמיתי. הוא לא ידע כמה קנאתי בו באותו הרגע על היכולת שלו לא לשמור כעס בלב.  "אני לא ברוגז", השבתי ביבושת ופניתי להוציא את השניצלים מהתנור.

"נו, תחייכי רונה, די לריב" וכאן הוא התחיל לשיר בזיופים בכדי לגרום לי לצחוק. שיטה שתמיד עובדת. "אתה פשוט מומחה בלהרגיז אותי, יש לך כשרון מולד", הללי מרים ישבה על הרצפה, לא מבינה כלל על מה המהומה שמתחוללת לנגד עיניה, משום מה היה יותר דחוף לה לעשות ניתוח לב פתוח לבובה החדשה ולבדוק מהיכן היא מוציאה קולות.

"אין לי את היכולת שלך פשוט לוותר ומיד ולשכוח, אצלי העסק קצת יותר מסובך, קצת יותר מורכב", הרגשתי את מפלס הכעס מתחיל לרדת, "אני חייבת פשוט לברר את הדברים עד תום", השבתי בטון רגוע, שהפתיע אפילו אותי.

הרהרתי ביני לבין עצמי מדוע אתמול לא יכולתי להיות במקום הזה. במקום של רוגע, במקום של הורדת מתח, במקום בטוח שקוראים לו שיקול דעת. למה הייתי חייבת להרוס הכל במחי יד.

לעיתים יש לי תחושה שלדם שלי יש טמפרטורה משלו שלא שואלת אותי בדרך כלל מתי לעלות, ולאיזה גובה. משום מה מערכת הכעסים שלי תופסת עצמאות ברגע שדורכים לי על מקומות רגישים, ברגע שמכווצים אותי לגודל הטבעי שלי, והכיווץ הזה מכאיב לי.

הכיווץ הזה מכניס את כל המערכת שלי למגננה רבתי. כל מערכת הטילים הבליסטיים נמצאת בכוננות, ומי שיצליח לצאת מזה בשלום רצוי שבבוקר ימהר לומר את "ברכת הגומל" בבית הכנסת.

יש לי חוש מיוחד לקלקל לפעמים, ולהיות בטוחה במאת האחוזים שאני צודקת, רק שכחתי את השורה שיהודה עמיחי כתב בשירו, ש"מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים באביב", ולעניות דעתי גם העשבים מעדיפים להשתקע בחלקת אדמה אחרת.

לשמחתי אני נשואה לבעל שמכיר אותי היטב, מכיר מקרוב את המערכת הארטילרית שנמצאת בתוכי, ומודע לרגעים שהיא נכנסת לפעולה. אני יכולה רק לקנא בו על העובדה שהוא מצליח לראות מעבר לדברים, מעבר למסך הזעם, הוא מצליח לחשוב בהגיון, הוא מצליח היכן שאני נכשלת.

הייתי כל כך עייפה מהויכוח, שהיה כל כך שטותי, כדרכם של ויכוחים, שאחרי ארוחת הערב פשוט צללתי למיטה, לא היו בי כוחות לנתח את הדברים כהרגלי בקודש, פשוט רציתי להניח את הראש על הכרית...ולישון.

בשעה 04:15 בנאמנות ראויה להערצה, העיר אותי השעון, לעוד יום חדש, לעוד יום בעולמו של השם יתברך. הערתי את תומר לתפילת שחרית וישבתי לשיחה נוקבת איתי, אני וכוס הקפה שביד.

לשם שינוי הפעם לא היה בי כעס על עצמי, מוזר לי אפילו לומר ששמחתי. שמחתי על ההזדמנות לעשות בדיקה מעמיקה. לעשות תשובה כמו שצריך. שמחתי באמת על ההזדמנות להבין מה לא טוב אצלי, מה אני אמורה לתקן. לא ייתכן להמשיך ככה.

למעשה ההבנה הזאת שהגיע הזמן לעלות כיתה, הפיחה בי רוח חדשה. קיבלתי אור חוזר מהשמיים, ומראה ענקית בדמותו של תומר שאומרת לי לעשות בדק בית. הרי כל פעם יש בי תפילה למלכו של עולם שיעזור לי לתקן את עצמי ולדבוק בו. אז אין על מה להלין, קיבלתי בדיוק את שביקשתי.

 התבונה שהשם נתן בי זו בעצם התכלית. זו התכלית שלי כחוזרת בתשובה, או לפחות מתיימרת לחזור. תומר ועוד רבים אחרים הם בעצם השליחים. הם שליחים מהשמיים שאמורים לעזור לי להגיע לעולם הבא, לעולם שכולו טוב כשאני שלמה במידותי.

את השליחות שלהם אסור לי לפספס. אסור לי להיתפס למקום קטן של הלקאה עצמית, אסור לי לפספס את המתנה הזו שהמשבר הביא עימו. זו מתנה לשמה. זו מתנה שאם אשכיל להבין שהכל מתחיל ונגמר בי, יש סיכוי שמכאן תגיע צמיחה. מכאן תגיע גאולה פרטית.

להיות במצב שבו אני כועסת, מלבד הרגשות השליליים הנלווים, זה כואב בגוף, כואב בלב. זה מזיק לי לפני הכל. לא נעים להיות כועס. לא נעים בכלל. שלא לדבר על ההשלכות של פגיעה באדם שיקר לך.

ניסיתי להביט לאחור על מה שמעורר בי את הכעס, היכן הנקודה הראשונית שמתעוררת. נקודה שמביאה אותי למסקנה שיש בי גאווה. גאווה בכמויות מסחריות. גאווה מיותרת. גאווה שלא צריכה להגיע על חשבון אחרים.

חובתי כאדם מאמין להכיר בעובדה שיש בי הרבה חוסר מושלמות, שכל חלקי הנפש שלי מחפשים שאמצא להם את החלק החסר. את החלק שיעשה אותי שלמה. ולהגיע לשלמות הרצויה אפשר להגיע אם אתה מכיר בעובדה שאתה לא מושלם, ומכאן יוצא למשימת חייך.

המקרה הספציפי הזה גרם לי לחשוב שעלי לפתח מערכת בלמים קצת יותר משוכללת. הבעיה העיקרית מתחילה בהדלקת הגפרור, בנגיעה הראשונית ביותר, ושם בדיוק שם, זו הנקודה לעצור ולהתבונן. לעצור שניה לפני שהכל מתלקח.

חשוב שאלמד לעצור ולהתבונן סביב. להתבונן לאורך ולרוחב והכי חשוב קדימה. להתבונן אם אין אפשרות אחרת, להתבונן אם חובה עלי להיות צודקת בכל מחיר, אם חובה עלי להוכיח שהצד שלי הוא הנכון.  

הרווחתי ביושר את רגעי התשובה הללו, את הפשפוש הפנימי, את הפשפוש האמיתי, פשפוש שרחוק מלהיות קוסמטי שמנסה להסתיר פגמים ולעגל פינות. זאת האמת ואיתה צריך להמשיך הלאה.

התנצלתי בפני בעלי, מודה בליבי לבורא עולם שהתחתנתי עם בעל שכחן ש"כבר הספיק לשכוח" את מה שהיה אתמול. החלטתי שמעתה ואילך אשקיע מחשבה מראש, אלמד היכן הן נקודות התורפה העיקריות ואתעלם מהן באלגנטיות כשהן קוראות בשמי.

לחזור בתשובה זה לא רק לשים כיפה על הראש, או מטפחת מבריקה. לחזור בתשובה זה מחייב. מחייב אותי בכל רגע נתון לשאול את עצמי מה השם רוצה ממני, לחפש אותו בכל אשר אפנה כי כבודו מלא בכל העולם, להפנים שהוא מדבר אלי דרך אנשים, דרך מעשים, דרך כשלונות, ועוד יותר דרך הצלחות.

רק עכשיו, אחרי השיעור המאלף שקיבלתי משוכן מרומים, אחרי השיעור החשוב בלמידה, בלקיחת אחריות, יכולתי להרשות לעצמי לשתול זרעים חדשים, זרעים של דעת, זרעים של התפכחות, זרעים שינביטו פרחים שבאביב הם פורחים, כי עכשיו האדמה מוכנה לקבל לתוכה חיים חדשים.