אחד הצדיקים הגדולים שבדורנו הגאון הקדוש רבי בנימין רבינוביץ’ זצ”ל אמר למקורביו שאחד החסדים הגדולים שהקב”ה עשה עמנו בדורנו, הוא ששלח לנו אירועים כאלה שמראים שיש בורא לעולם, כמו סיפורי אנשים שחוו מוות קליני.
אני מרגישה שאני כבר עוזבת את העולם הזה, ובאותו רגע, באותה שנייה שהנשמה שלי עוזבת את הגוף, את העולם הזה המלא בשקר ואני בעולם האמת, אני יודעת את האמת - ה’ אמת, התורה אמת, ומהעולם הזה לוקחים רק את המצוות, כל היתר... ואני בצער גדול ובאכזבה אחת גדולה וענקית שאי אפשר לתאר במילים. אני פשוט חושבת ואומרת לעצמי, כל החיים עבדתי, קניתי בית, סידרתי את הרהיטים, טיפחתי, השקעתי וייפיתי, עשיתי לי יופי של ארמון, אבל איך אני יוצאת מפה? מה אני לוקחת איתי? אפילו כיסוי הראש שלי לא היה בסדר ואין מי שיסדר לי אותו על הראש, פשוט אין...
והאכזבה הכי גדולה שלי הייתה - למה במקום להשקיע יותר במצוות, השקעתי בהבלי העולם הזה. זאת הייתה האכזבה שלי! שאני אומרת באותו רגע: מה אני לוקחת איתי בזה הרגע? מה אני לוקחת איתי? את הרהיטים? את הבית? מה יש לי לקחת? האכזבה הייתה נוראית, הכאב היה חזק ביותר. באותו רגע זה היה דבר שכאב לי יותר מכל.
הגענו לבית החולים, ומיד לוקחים אותי לטיפול נמרץ. עשו לי MRI, CT וכל מיני בדיקות. הגוף שלי שוכב ללא הכרה, הרבה בלגאן מסביב, ואני רואה את הכל...
וברגע מסוים - זהו. כבר לא הייתי בעולם הזה יותר, אלא נשאבתי לעולם הבא. תוך שנייה אני נעלמת מהעולם הזה ועולה למעלה. מראים לי את כל החיים שלי מהיום שנולדתי ועד אותו יום שאני עומדת שם. אם עשיתי טוב, אם לא עשיתי טוב, שם מראים את הכל בסרט אחד גדול. אחרי כן מראים לי את ההלוויה שלי, איפה קוברים אותי, איך מלווים אותי, הכל מראים לי אף על פי שבמציאות לא הייתה באמת הלוויה, מראים לי את הכל לפני שזה מתקיים והתחושה היא שזה ממש מתקיים. ראיתי אישה שהספידה אותי ואמרה עלי שאני צדיקה, באותו רגע שהיא אמרה זאת מיד שרפו אותי בשמים. יש להיזהר כשמדברים על נפטר, לא לשבח אותו יותר מידי כי הנפטר נבחן באותו רגע בשמים, האם הוא ראוי לשבח שכזה. ראיתי את הכל.
אחרי זה אני נשאבת מעלה למקום מלא אור, אשר אין כמוהו בכל העולם, והאור הזה הוא כל כך טוב! זה אור שהוא מחבק, מחמם, אוהב, ונוסך תחושת ביטחון כזאת. והאור הקיף אותי באהבה כזאת גדולה שאי אפשר לתאר, פשוט מרגישים מאוד טוב, הבנתי כי זה אור השכינה ואני לא יודעת אם יש מילים שיכולות לתאר עד כמה שזה טוב...
ואז אני נשאבת למקום אחר, ושם חיכו לי וקידמו את פניי כל מלאכי החבלה השחורים שנבראו מכל העבירות והחטאים שעשיתי בחיים שלי. וכל אחד מהם צועק: “רשעית!”, “רשעית!”, “רשעית!”, “ממך נבראנו”, “ממך יצאנו”, “את תתני את הדין על כל דבר”.
למעשה כל חיי שמרתי תורה ומצוות. גדלתי בבית חרדי והקפדתי על הכל. כל מה שלא היה בסדר בי, זה שחשבתי שאני צריכה להתלבש יפה, כי הייתי צריכה להראות בעבודה באופן מסוים. הייתה לי עבודה מכובדת בארגון המעסיק כ-400 אנשים שרובם גברים. בתוקף תפקידי הייצוגי הרגשתי צורך לטפח את המראה החיצוני שלי. הלכתי בבגדים יפים, בפאה, באיפור, בתכשיטים, בגרביים שקופות בצבע גוף ובבגדים צרים.
ואני מעולם לא ידעתי שהחטאתי. לא היה אפילו בתת המודע שלי שאני מחטיאה אנשים באופן שבו הלכתי. לא ידעתי את זה. ואז כולם, המון, פשוט המון! מכל המלאכים האלה, מכל הרשעים האלה שקידמו אותי וצועקים עלי “ממך נבראתי”, “ממך אנחנו נבראנו” “ממך נבראנו” וכל אחד נראה כמו מפלצת. אחד יותר גרוע מהשני. יש כאלה שנראים כמו רגליים. רק רגליים. כי אני החטאתי בהליכה שלי וברגליים שלי בגלל שהחצאית לא הייתה כמו שצריך והגרב לא הייתה כמו שצריכה להיות. ובכל אבר שהחטאתי בו, אם זה בידיים-בתכשיטים, או בכל דבר שאני החטאתי בו למעשה, כך הופיע אותו מלאך רע באותה צורה והם היה נראים כמו מפלצות. היו גם אריות, נחשים, והמון המון עיניים ושיניים ארוכות...
היה אחד שצרם לי יותר מכל השאר, הוא היה מפחיד נורא, זה היה מלאך שנראה כמו ראש של כלב, אוזניים ענקיות ושיניים שאי אפשר לתאר באיזה גודל. את הדבר הזה אני לא יכולה לשכוח והוא כל הזמן היה עם פה פעור ורודף אחריי ונושך אותי בכל אבר ואבר. כולם רודפים אחריי, כולם! כולם! הגודל שלהם נורא ואיום, הם היו כל כך ענקיים ומפחידים שאי אפשר לתאר, זה כמו לתאר שבעה רקיעים. כך הם היו. וכולם צועקים לי “רשעה, ממך נבראנו ואנחנו ננקום בך” וכך זה היה מכל אחד ואחד מהם. כל דקה שם זה כמו מאה שנה, כמו נצח.
וכל המפלצות האלה רודפים אחריי, זה מלא עיניים וזה מלא רגליים, זה מלא ידיים וזה מלא שיניים, אי אפשר אפילו להתחיל לתאר איך שהם נראים ונשמעים, בגודל שלהם ובצעקות שלהם. וכל אבר שאני חטאתי בו, כך היה נראה אותו מלאך חבלה. מלאכים שחורים ענקיים בצורת אברים. ולצערי לא הלכתי עם חצאיות ארוכות כמו שאני לובשת היום. הלכתי עם חצאיות יותר קצרות. וכמו שאני החטאתי ברגלים, כך הופיעו מלאכי חבלה בצורה של רגליים והם בעטו בי בכל אבר שהחטאתי בו. והם רודפים אחריי, מכים אותי,
ואחד הדברים הכי מחרידים היה הרגליים! בגלל שהלכתי ללא גרביים עבות ואטומות. אלא הלכתי עם גרביים שקופות. והלכתי עם חצאיות לא כל כך ארוכות. הגיעו רק מעט מתחת לברך. בגמרא כתוב “שוק באשה ערוה”, וזה לא צחוק. וכמו שאמרתי, רדפו אותי מלאכי חבלה ענקיים בצורת רגליים בלבד, וכל מכה שלהם הייתה פשוט מפרקת אותי לחתיכות. היו אוספים אותי בחזרה עוד פעם ושוב מרביצים לי, וכל אחד מהם עושה אותו דבר בכל אבר שפגמתי בו. פשוט מפוררים אותי לחתיכות ומחזירים חזרה וכך זה נמשך עד שעליתי לבית הדין.
בדרך לפני שהגענו לבית הדין אני שומעת צעקות מכל הכיוונים. מצד אחד צעקות של איזה אדם שבבית הדין, ממקום אחר שומעים צעקות של אישה שלוקחים אותה מלאכי חבלה... איזה פחד זה, אי אפשר לתאר, ושואלים מה זה? למה הבכי? למה הצעקות? מה קורה? אז פה רואים שבאותו רגע תולשים עיניים לאישה ודנים אותה על שהעיניים שלה לא היו צנועות, אחת אחרת שאכלה מאכלות אסורות, עקרו לה את השיניים אחת-אחת. זה היה נורא מפחיד באופן שאי אפשר לתאר.
בדרך לפני שעולים לבית הדין מראים לאדם גם את הגיהינום וגם את כף הקלע ושומעים שם צעקות של אנשים, וכל אחת ואחת עם העבירה שלה וכל אחד עם העבירה שלו. מוציאים את העיניים לבני אדם ושוקלים אותם אם היו קנאים, אם היו להם עיניים גדולות. אנשים שחמדו או שהייתה להם קנאה או שלא שמרו על העיניים, חתכו להם את העיניים עם ברזלים של אש. קודם כל הוציאו ושקלו. אם אכלו מאכלים אסורים, פשוט מוציאים להם את השיניים, וכך מחזירים אותם, לפי העבירות שלהם. אתם כבר יכולים לתאר איזה צעקות הולכים שמה...
ומלאכי החבלה על עברות של לשון-הרע זה משהו איום ונורא, ראיתי איך חתכו לאנשים את הלשון עם ברזלים של אש. ואלה יסורי תופת! וראיתי אנשים שזורקים אותם מתחילת העולם עד סוף העולם כמו כדור פשוט משחקים בהם. וכל אחד לפי העבירה שלו. אני ב”ה לא נכשלתי בלשון הרע, גם לא בקנאה וגם הקפדתי על כשרות המאכלים ובכל הדברים האחרים. הבעיה היחידה שלי הייתה כאמור חוסר הצניעות. אחד הדברים הקשים שאף פעם לא הצלחתי לספר כי זה היה אחד הדברים שהכי זעזעו אותי זה הדבר שקרה לי בגלל שהלכתי עם פאה. שתדע לה כל אישה שהולכת עם פאה, כי בעולם האמת תולשים לה את כל השערות מהראש אחת אחת ושורפים אותה. אני בחיים לא אשכח את הדבר הזה. איך רואים ראש שכולו שרוף, בוער. מחזירים את השערות לראש, ועוד פעם שורפים. וכל זה בגלל הפאה...
לפני כן לא הלכתי עם גרביים כמו שאני גורבת היום. ואותו מלאך רע הופיע לי עם רק רגליים, כמו שחטאתי כך הוא הופיע לי ורדף אחריי והרביץ לי עם הרגליים הוא פשוט לא השאיר בי מקום שלא שבר אותי, שבר לי את כל העצמות. היום ב”ה אני גורבת רק 70 דנייר ויותר. ובגלל שהלכתי עם חצאית רק עד מתחת לברך, ועם הפאות ועם האיפור, ובכך החטאתי והכשלתי רבים. כמו שאמרתי קודם, עבדתי בארגון גדול עם מאות עובדים שרובם גברים, והיכשלתי את כולם.
ואז לקחו אותי לבית דין של מעלה לתת את הדין. וכל הדרך מלאכי החבלה רודפים אחריי, וזה לא רק שהם רודפים אחריי, אלא כל אחד מכה בי עם מקל של אש במכה ששורפת את הגוף, מפוררת את כל הגוף לרסיסים, מחברים את הגוף חזרה וחוזר חלילה שוב ושוב. ואני צועקת ובוכה, כולי רועדת מפחד ושום דבר לא עוזר.
הגעתי לבית הדין של מעלה. גודלו של האולם של בית הדין הוא כמו חצי עיר. עם שולחן ענק שבענקים וכל האנשים שם, כל הרבנים, וכל הדיינים שם היו לבושים שחור או לבן. גם בית הדין עצמו, גם השולחן שהיה שם הכל היה בשחור ולבן ללא צבעים אחרים. וחלק גדול מהדיינים כעסו עלי מאד. זה היה נורא! היה מפחיד! לא הבנתי את עצמי, מה אני עושה. רק בכיתי ובכיתי וביקשתי רחמים.
בשלב זה כל מלאכי החבלה עמדו בצד ורקדו בשמחה והיו נראים ענקיים מפה ועד סוף העולם בגודלם העצום. אני כבר לא מדברת על מלאך המוות איך שהוא נראה, באיזו שמחה הוא נמצא באותם רגעים עם החרב שלו שלופה וכולו עיניים ושחור כפחם ובגודל שאי אפשר לתאר. מפחיד ביותר! בן אדם מאבד את הכל באותו רגע מרוב הפחד ואת זה אני לא אוכל לשכוח לעולם.
ועומד שם משקל מאזניים ענק שהוא שוקל את המצוות ואת העבירות. ואז הגיע מלאך לבן, מלאך טוב, עם כנפיים לבנות. אי אפשר לתאר כמה שהוא יפה. רק מלראות אותו נרגעתי. והרגליים שלו, הם לא כמו שלנו נפרדות זו מזו, אלא צמודות אחת לשנייה. הכנפיים שלו ענקיות והוא ענק עד סוף העולם. ואז המלאך היפה אומר: “לאישה הזאת יש גם זכויות, אי אפשר לדון אותה רק על העבירות שהיא עשתה”. אז התחילו להביא את הזכויות למאזניים וכשהוא קם ואמר “יש לה זכויות” עם תנועת היד שהוא עשה ועם הכנפיים שלו, כל העולמות רעדו. פשוט טלטל את כל העולמות כמו רעידת אדמה נוראית.
למעשה זכויותיי העיקריות היו שאני זכיתי לגדל חמישה ילדים שהם לא שלי. הייתי משפחה אומנת לחמישה ילדים וגידלתי אותם ביראת שמים ובמסירות נפש. בתלמודי תורה, בר מצוות, חתונות, הכל. כאילו היו הילדים האמיתיים שלי, גדלתי אותם באהבה למרות הקשיים שהיו לי כאלמנה. הכל עשיתי לשם שמים. וכך התחילו להגיע למעשה כל הזכויות שלי. רואים על המאזניים הענקיות את העבירות ואת הזכויות. מלאכי החבלה שנבראו מן העבירות על כף אחת ומלאכים יפים מליצי יושר שנבראו מהמצוות על הכף השנייה. וברוך השם הגעתי למצב שהזכויות הכריעו.
לפתע הופיע מולי הרב עובדיה יוסף שיבדל לחיים טובים וארוכים אמן ביחד עם הרב אבוחצירא - הבבא סאלי זיע”א. הם הגיעו ביחד ובאותו רגע שהם הופיעו, כל מלאכי החבלה ברחו ונעלמו מהשטח מאימת קדושתם. הבהיק מהם אור גדול שאי אפשר לתאר, כאילו נדלק אור גדול בכל העולמות. ואז הרב עובדיה יוסף שליט”א אמר לבבא סאלי: “תברך אותה” תוך שהוא הצביע עלי בידו. והוא אכן בירך אותי שם. הם היו למעשה מליצי היושר שלי והם הצילו אותי. באותו רגע קיבלתי את הבשורה שאני יכולה לרדת לעולם הזה בחזרה.
הקב”ה ריחם עלי וגם היו הזכויות שלי שגברו והיה לי עוד יעוד בעולם הזה שהייתי צריכה לרדת אליו ולהמשיך לגדל את הילדים שלי ואת אלה שאינם שלי, לחתן אותם. וכאן הקב”ה נתן לי את הייעוד הזה. לחזור חזרה לעולם הזה. ואז הם דנים אותי ופוסקים שאני צריכה לחזור לעולם בשלושה תנאים.
התנאי הראשון היה לחזור בתשובה ולהיות צנועה כמה שיותר, כמובן לא ללכת יותר בפאה. בגלל הפאה הזאת הם שרפו לי את הראש על כל שערה ושערה. הם היו מוציאים לי את השערות בשריפה, כל הראש שלי היה נשרף. מחזירים את זה ועוד הפעם שורפים, ועוד הפעם מחזירים ועוד הפעם שורפים ולא היה סוף לדבר הזה. הייתי עולה כולי בלהבות בגלל הפאה שהייתה לי על הראש. לא לגרוב גרביים דקות, שקופות או בצבע הרגל ולא ללבוש חצאית קצרה, אלא חצאית ארוכה ורחבה שמכסה את כל הרגל, גרביים עבות, מטפחת על הראש. להיות צנועה לחלוטין. לחזור בתשובה שלמה. זה היה תנאי אחד.
התנאי השני שקיבלתי היה שעלי לספר את הסיפור הזה ברבים. אני רוצה להגיד לכן ש-17 שנים אני שומרת את זה בבטן ומעולם לא יכולתי להוציא מילה מהפה. לזכותה של הרבנית ל. יאמר שהיא עזרה לי ונתנה לי את האומץ לדבר ולספר את הסיפור, ובזכותה אני זוכה לקיים את התנאי השני. ואת התנאי השלישי אסור לי בשום פנים ואופן לספר ולא אספר זאת לעולם כי אין לי שום היתר לדבר על זה. לפני שאני חוזרת לעולם הזה, אני מבטיחה ומתחייבת לקיים את שלושת התנאים.
וכשאני חוזרת לעולם אני רואה את עצמי בבית החולים כשגופי על שולחן הניתוחים. הייתי במוות קליני במשך 24 שעות. הצילומים הראו שיש לי גידול ענק בראש. הניתוח שלי היה מאוד קשה ולא היה לי שום סיכוי לחיים. אפילו לא החתימו אף אחד על הניתוח מכיוון שלא ראו שום סיכוי בכלל שאני אחזור לחיים. לא היו חדרי ניתוחים, כולם היו תפוסים ואז החליט הרופא - מנהל המחלקה בהדסה עין כרם לפתוח חדר חירום ולעשות לי את הניתוח.
אני לא רוצה להגיד לכן מה זה לעשות ניתוח בראש. סביב הראש יש לנו את הגולגולת. על מנת להוציא את הגידול היה צורך לעשות פתח בגולגולת. מנסרים את עצם הגולגולת עם מסור חשמלי, מוציאים את העצם, חותכים את המוח, מוציאים את הגידול, מחזירים את העצם למקומה ותופרים. היא לעולם לא חוזרת לקדמותה. לכן נשאר לי שקע גדול בראש.
הצוות הרפואי לא חשבו שיש לי סיכויים לחיות, אלא אם יקרה נס, וגם אז אמרו שהיא כנראה תהיה צמח או משותקת חצי גוף. מנהל המחלקה בעצמו הוא שניתח אותי כי כל חדרי הניתוחים היו תפוסים וכל הרופאים היו תפוסים. אחרי זה אני שומעת שהיו אנשים שהיו מוכנים לשלם הון כסף לאותו רופא כדי שהוא ינתח אותם. אבל אצלי זה היה משמים. הכל היה מכוון. אנחנו לא ידענו כלום ולא הבנו כלום ולא שילמנו כלום ואותו מנהל המחלקה הוא שעשה לי את הניתוח בכבודו ובעצמו.
במשך הזמן שהייתי בבית החולים בתי למדה עם בתו של הרב בן-טוב ע”ה שהיה מומחה בבדיקת מזוזות והיא לקחה אליו את המזוזות. הוא בדק את המזוזות ואמר לה “אני כרגע מבצע לה את הניתוח”. הבעיה הייתה באות ט’ בפסוק: “והיו לטוטפות בין עיניך”. הניתוח במזוזה היה באות ט’, והניתוח שלי בראש מתחיל מכאן ועד להנה בדיוק בצורת האות ט’. כאילו מישהו צייר את האות ט’. (עדות של אחת הנשים שהשתתפו בכנס עם גב’ מ.:
גב מ’. אפשרה לנו להסתכל על ראשה, ראינו שקע גדול בצורת חצי עיגול כמו האות ט’ באמצע הראש, חלק מהנשים רעדו ובכו, הרבה נשים קבלו על עצמן להתחזק בצניעות ולהוריד את הפאה). אני אחרי תקופה מאוד ארוכה מאז הניתוח והראש שלי פתוח לגמרי. אפשר לגעת ולהרגיש בפתח שבגולגולת ולראות שהניתוח שלי ממש בצורת האות ט’. באותו זמן גם בניי הלכו לרב ברלנד שליט”א וחיכו לו עד שהוא בא מהמקווה ב-4 בבוקר נתנו לו פידיון והוא בירך אותי ואמר להם שהכל יהיה בסדר.
אחרי חצי שנה של אשפוז בבית החולים התחלתי להתאושש, אחרי שמונה חודשים חזרתי הביתה. כאשר הייתי מגיעה לביקור רופאים הם היו שואלים: “עם מי הגעת?” ו”איך הגעת?” אמרתי: “לא הגעתי עם אף אחד”. לא הבנתי את השאלה שלהם. הם פשוט לא האמינו שאני מגיעה על הרגליים. זה היה פשוט הלם עבורם. כך בדקו אותי וליוו אותי החוצה כדי לראות אם יש איתי מישהו או מישהי. וב”ה כך עמדתי על הרגליים תודה לבורא עולם.
אחרי ששוחררתי מבית החולים, הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה היה לקחת את כל הפאות שלי ואת כל הבגדים שהיו לי, ואני לא צריכה לספר לכם כמה לבוש היה לי כמנהלת גדולה, ופשוט עשיתי מדורה גדולה לכל הדברים הפרוצים האלה כמו שעושים בל”ג בעומר. החלטתי שזהו, אין יותר, אני לא הולכת יותר עם גרביים שקופות ולא בצבע עור ולא בחצאית צרה, לא קצרה, אלא ארוכה כמה שיותר כמו שאתן רואות, ולהיות צנועה עם בגדים רחבים ומטפחת ולא פאה בכלל! בגלל הפאה שרפו אותי, הרבה פעמים שרפו אותי בעולם האמת בגלל הפאה. ובגלל זה גם קיבלתי את העונש שלי בעולם הזה עם הניתוח בראש. זה היה העונש שלי.
אני רוצה בהקשר הזה לצטט לכן שני פסוקים מישעיהו הנביא המתייחסים להתנהגותן של בנות ישראל לפני חורבן בית המקדש, ובמיוחד לפאה, ולעונש הנגרם בגלל זה. ישעיהו פרק ג’ פסוק ט”ז - “ויאמר ה’, יען כי גבהו בנות ציון, ותלכנה נטויות גרון, ומשקרות עיניים, הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהם תעכסנה.”
רש”י הקדוש אומר על הפאות הנכריות, שתדענה כל אלה ששמות פאות נכריות על הראש, הנקראות בפי רש”י “שערות תלושין”, כמו שיערות הפאה שהן תלושות מהראש. ישעיהו פרק ג’ פסוק כ”ד - “תחת מעשה מקשה קרחה”. הרד”ק אומר: “אני אביא עליהן מכה המקרחת את הראש”. אתן יכולות לבדוק בישעיהו פרק ג’ את הדבר הזה.
כמה צריך לרחם על נשים צדקניות שבכלל לא חושבות שהן מחטיאות את הרבים ואחר כך סובלות כאלו יסורים השם ירחם, צריך לזכות אותן עם הידע התורני בעניין הצניעות ולהציל אותן מן החטא.
ואז כמובן לקחתי לי גרביים הכי עבות ומטפחת הכי סגורה שיכולה להיות וחצאית הכי ארוכה, הפסקתי להתקשט ולהתאפר, והשתדלתי להיות צנועה ככל שניתן כמו שקבלתי עלי והתחייבתי בבית דין של מעלה. ותודה לבורא עולם שהחזיר אותי לעולם הזה ונתן לי להמשיך לחיות...
דברי הנביא ישעיה: פרק ג' פסוק ט"ז
"וַיֹּאמֶר ה', יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן, וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן, וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם; הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה, וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה."
רש"י: "הלוך וטפוף תלכנה ... ויונתן תירגם ובפתהן מקפן, היו קושרות פיאות נכריות קליעת שערות תלושין כורכות עם קליעותיהן שיראו גסות וטפופות".
ובפסוק כ"ד: "וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה, וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה, וְתַחַת פְּתִיגִיל, מַחֲגֹרֶת שָׂק: כִּי-תַחַת, יֹפִי."
רש"י: "מקום שהיו עושות בו המעשה האמור למעלה הלוך וטפוף תלכנה והוא בגובה הראש שם תהיה מקשה קרחה מכה המקרחת את הראש".
ובגמ' שבת סב: "ותחת מעשה מקשה קרחה - מקום שהיו מתקשטות נעשה קרחים קרחים"
רש"י: "מתקשטות - היינו שיער, שסורקות ומפרקסות".
"נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה"
רש"י: "נבואה שהוצרכה ללמוד תשובה..." (מגילה י"ד).
לזיכוי הרבים ניתן להזמין את גב' מ. ללא תשלום לכנסים לנשים באמצעות ארגון כתר מלכות.
לזיכוי הרבים, ניתן לקבל את העלון חינם בדואר, טל: 052-7120948
בעבר, אפילו שזה קרה, לא תמיד הייתה להם רשות לספר זאת. אולם בדורנו מכיוון שהשם יתברך רוצה להביא את משיח צדקנו ולגאלנו, רוצה שעם ישראל יחזרו בתשובה ויזכו לגאולה, ככתוב ברמב”ם: “אין ישראל נגאלין אלא בתשובה” ובסוף הגלות עם ישראל יחזרו בתשובה. ברוך השם שיש בדורנו כשני מיליון בעלי תשובה. תופעה כזאת לא הייתה בשום דור. אלה ניסים מעל הטבע ומפה אנחנו רואים שאנחנו עומדים להיגאל בכל רגע.
לאחר 17 שנים של שתיקה ממושכת ולאחר הפצרות רבות נעתרה הגב’ מ. ונאותה לספר את סיפורה המרגש והמצמרר. בקושי עצום ובמסירות נפש גדולה חושפת גב’ מ. את הסיפור שקשה לה לדבר עליו יותר מכל, לתועלת הציבור. הסיפור המובא לפניכם תומלל מתוך כנס נשים שנערך בירושלים חודש אב התשע”ב.
המעשה אירע לפני 17 שנה, בדיוק בנר ראשון של חנוכה. כחודשיים לפני האירוע שקיבלתי, הייתי חולמת מידי ערב, ובחלום הייתי רואה איזשהו צדיק או תלמיד חכם שהיה בא, מברך אותי לשלום והולך לו. כך זה נמשך במשך כחודש ואני לא הבנתי את פשר החלומות. שאלתי מספר רבנים מה קורה איתי והם אמרו לי שהצדיקים באו רק לברך אותי לשלום וזהו.
כחודש לפני האירוע התחלתי לקבל התקפות בזמן העבודה. הייתי מאבדת את ההכרה לכמה דקות וחוזרת לעצמי, הייתי מתאוששת וממשיכה לעבוד. אחרי שזה קרה פעם שנייה, הלכתי לבדיקות בקופת חולים ולא מצאו דבר.
החלטתי ללכת לרבי יצחק כדורי ע”ה זיע”א. הוא היה עוד בחיים ואני הלכתי אליו כדי שיברך אותי. ישבתי אצלו והוא ברך אותי ונתן לי בקבוק שמן זית אשר עד היום נמצא אצלי בבית. ישבתי אצלו בחדר, הוא הרים את ידו מעל ראשי וברך אותי. על השולחן היה ספר עם מנעול ומפתח. הרב התפלל וכאשר הרב ברך אותי, אני רואה פתאום את המפתח מסתובב לבד, ככה מעצמו מסתובב לו. אני לא אשכח בחיים את הדבר הזה. ואז הרב אמר לי “בתי לכי לשלום יהיו לך ישועות”.
בפעם השלישית שזה קרה לי הייתי בבית. אני יושבת עם הילד, מכינה איתו שיעורי הבית, ולפתע אני מקבלת את ההתקפה, אני מתעלפת ונופלת ארצה ללא הכרה. כולם נכנסו ללחץ וניסו לעזור לי ולעורר אותי, אבל כבר לא היה מה לעזור, הנשמה שלי כבר יצאה מהגוף ואני מרחפת בחלל החדר, רואה ושומעת את הכל.
הזמינו אמבולנס. רצו להוציא אותי שוכבת על אלונקה, אך הילדים אמרו “אנחנו לא נוציא את אימא שלנו על הגב באלונקה, אלא נוציא אותה על כסא” וכך היה. הושיבו והוציאו אותי על כסא. אני באותם רגעים כבר ראיתי את עצמי מלמעלה, איך שמוציאים אותי על הכסא ולוקחים אותי לאמבולנס.
לאחר 17 שנים של שתיקה ממושכת ולאחר הפצרות רבות נעתרה הגב’ מ. ונאותה לספר את סיפורה המרגש והמצמרר. בקושי עצום ובמסירות נפש גדולה חושפת גב’ מ. את הסיפור שקשה לה לדבר עליו יותר מכל, לתועלת הציבור. הסיפור המובא לפניכם תומלל מתוך כנס נשים שנערך בירושלים חודש אב התשע”ב.
המעשה אירע לפני 17 שנה, בדיוק בנר ראשון של חנוכה. כחודשיים לפני האירוע שקיבלתי, הייתי חולמת מידי ערב, ובחלום הייתי רואה איזשהו צדיק או תלמיד חכם שהיה בא, מברך אותי לשלום והולך לו. כך זה נמשך במשך כחודש ואני לא הבנתי את פשר החלומות. שאלתי מספר רבנים מה קורה איתי והם אמרו לי שהצדיקים באו רק לברך אותי לשלום וזהו.
כחודש לפני האירוע התחלתי לקבל התקפות בזמן העבודה. הייתי מאבדת את ההכרה לכמה דקות וחוזרת לעצמי, הייתי מתאוששת וממשיכה לעבוד. אחרי שזה קרה פעם שנייה, הלכתי לבדיקות בקופת חולים ולא מצאו דבר.
החלטתי ללכת לרבי יצחק כדורי ע”ה זיע”א. הוא היה עוד בחיים ואני הלכתי אליו כדי שיברך אותי. ישבתי אצלו והוא ברך אותי ונתן לי בקבוק שמן זית אשר עד היום נמצא אצלי בבית. ישבתי אצלו בחדר, הוא הרים את ידו מעל ראשי וברך אותי. על השולחן היה ספר עם מנעול ומפתח. הרב התפלל וכאשר הרב ברך אותי, אני רואה פתאום את המפתח מסתובב לבד, ככה מעצמו מסתובב לו. אני לא אשכח בחיים את הדבר הזה. ואז הרב אמר לי “בתי לכי לשלום יהיו לך ישועות”.
בפעם השלישית שזה קרה לי הייתי בבית. אני יושבת עם הילד, מכינה איתו שיעורי הבית, ולפתע אני מקבלת את ההתקפה, אני מתעלפת ונופלת ארצה ללא הכרה. כולם נכנסו ללחץ וניסו לעזור לי ולעורר אותי, אבל כבר לא היה מה לעזור, הנשמה שלי כבר יצאה מהגוף ואני מרחפת בחלל החדר, רואה ושומעת את הכל.
הזמינו אמבולנס. רצו להוציא אותי שוכבת על אלונקה, אך הילדים אמרו “אנחנו לא נוציא את אימא שלנו על הגב באלונקה, אלא נוציא אותה על כסא” וכך היה. הושיבו והוציאו אותי על כסא. אני באותם רגעים כבר ראיתי את עצמי מלמעלה, איך שמוציאים אותי על הכסא ולוקחים אותי לאמבולנס.
אני מרגישה שאני כבר עוזבת את העולם הזה, ובאותו רגע, באותה שנייה שהנשמה שלי עוזבת את הגוף, את העולם הזה המלא בשקר ואני בעולם האמת, אני יודעת את האמת - ה’ אמת, התורה אמת, ומהעולם הזה לוקחים רק את המצוות, כל היתר... ואני בצער גדול ובאכזבה אחת גדולה וענקית שאי אפשר לתאר במילים. אני פשוט חושבת ואומרת לעצמי, כל החיים עבדתי, קניתי בית, סידרתי את הרהיטים, טיפחתי, השקעתי וייפיתי, עשיתי לי יופי של ארמון, אבל איך אני יוצאת מפה? מה אני לוקחת איתי? אפילו כיסוי הראש שלי לא היה בסדר ואין מי שיסדר לי אותו על הראש, פשוט אין...
והאכזבה הכי גדולה שלי הייתה - למה במקום להשקיע יותר במצוות, השקעתי בהבלי העולם הזה. זאת הייתה האכזבה שלי! שאני אומרת באותו רגע: מה אני לוקחת איתי בזה הרגע? מה אני לוקחת איתי? את הרהיטים? את הבית? מה יש לי לקחת? האכזבה הייתה נוראית, הכאב היה חזק ביותר. באותו רגע זה היה דבר שכאב לי יותר מכל.
הגענו לבית החולים, ומיד לוקחים אותי לטיפול נמרץ. עשו לי MRI, CT וכל מיני בדיקות. הגוף שלי שוכב ללא הכרה, הרבה בלגאן מסביב, ואני רואה את הכל...
וברגע מסוים - זהו. כבר לא הייתי בעולם הזה יותר, אלא נשאבתי לעולם הבא. תוך שנייה אני נעלמת מהעולם הזה ועולה למעלה. מראים לי את כל החיים שלי מהיום שנולדתי ועד אותו יום שאני עומדת שם. אם עשיתי טוב, אם לא עשיתי טוב, שם מראים את הכל בסרט אחד גדול. אחרי כן מראים לי את ההלוויה שלי, איפה קוברים אותי, איך מלווים אותי, הכל מראים לי אף על פי שבמציאות לא הייתה באמת הלוויה, מראים לי את הכל לפני שזה מתקיים והתחושה היא שזה ממש מתקיים. ראיתי אישה שהספידה אותי ואמרה עלי שאני צדיקה, באותו רגע שהיא אמרה זאת מיד שרפו אותי בשמים. יש להיזהר כשמדברים על נפטר, לא לשבח אותו יותר מידי כי הנפטר נבחן באותו רגע בשמים, האם הוא ראוי לשבח שכזה. ראיתי את הכל.
אחרי זה אני נשאבת מעלה למקום מלא אור, אשר אין כמוהו בכל העולם, והאור הזה הוא כל כך טוב! זה אור שהוא מחבק, מחמם, אוהב, ונוסך תחושת ביטחון כזאת. והאור הקיף אותי באהבה כזאת גדולה שאי אפשר לתאר, פשוט מרגישים מאוד טוב, הבנתי כי זה אור השכינה ואני לא יודעת אם יש מילים שיכולות לתאר עד כמה שזה טוב...
ואז אני נשאבת למקום אחר, ושם חיכו לי וקידמו את פניי כל מלאכי החבלה השחורים שנבראו מכל העבירות והחטאים שעשיתי בחיים שלי. וכל אחד מהם צועק: “רשעית!”, “רשעית!”, “רשעית!”, “ממך נבראנו”, “ממך יצאנו”, “את תתני את הדין על כל דבר”.
למעשה כל חיי שמרתי תורה ומצוות. גדלתי בבית חרדי והקפדתי על הכל. כל מה שלא היה בסדר בי, זה שחשבתי שאני צריכה להתלבש יפה, כי הייתי צריכה להראות בעבודה באופן מסוים. הייתה לי עבודה מכובדת בארגון המעסיק כ-400 אנשים שרובם גברים. בתוקף תפקידי הייצוגי הרגשתי צורך לטפח את המראה החיצוני שלי. הלכתי בבגדים יפים, בפאה, באיפור, בתכשיטים, בגרביים שקופות בצבע גוף ובבגדים צרים.
ואני מעולם לא ידעתי שהחטאתי. לא היה אפילו בתת המודע שלי שאני מחטיאה אנשים באופן שבו הלכתי. לא ידעתי את זה. ואז כולם, המון, פשוט המון! מכל המלאכים האלה, מכל הרשעים האלה שקידמו אותי וצועקים עלי “ממך נבראתי”, “ממך אנחנו נבראנו” “ממך נבראנו” וכל אחד נראה כמו מפלצת. אחד יותר גרוע מהשני. יש כאלה שנראים כמו רגליים. רק רגליים. כי אני החטאתי בהליכה שלי וברגליים שלי בגלל שהחצאית לא הייתה כמו שצריך והגרב לא הייתה כמו שצריכה להיות. ובכל אבר שהחטאתי בו, אם זה בידיים-בתכשיטים, או בכל דבר שאני החטאתי בו למעשה, כך הופיע אותו מלאך רע באותה צורה והם היה נראים כמו מפלצות. היו גם אריות, נחשים, והמון המון עיניים ושיניים ארוכות...
היה אחד שצרם לי יותר מכל השאר, הוא היה מפחיד נורא, זה היה מלאך שנראה כמו ראש של כלב, אוזניים ענקיות ושיניים שאי אפשר לתאר באיזה גודל. את הדבר הזה אני לא יכולה לשכוח והוא כל הזמן היה עם פה פעור ורודף אחריי ונושך אותי בכל אבר ואבר. כולם רודפים אחריי, כולם! כולם! הגודל שלהם נורא ואיום, הם היו כל כך ענקיים ומפחידים שאי אפשר לתאר, זה כמו לתאר שבעה רקיעים. כך הם היו. וכולם צועקים לי “רשעה, ממך נבראנו ואנחנו ננקום בך” וכך זה היה מכל אחד ואחד מהם. כל דקה שם זה כמו מאה שנה, כמו נצח.
וכל המפלצות האלה רודפים אחריי, זה מלא עיניים וזה מלא רגליים, זה מלא ידיים וזה מלא שיניים, אי אפשר אפילו להתחיל לתאר איך שהם נראים ונשמעים, בגודל שלהם ובצעקות שלהם. וכל אבר שאני חטאתי בו, כך היה נראה אותו מלאך חבלה. מלאכים שחורים ענקיים בצורת אברים. ולצערי לא הלכתי עם חצאיות ארוכות כמו שאני לובשת היום. הלכתי עם חצאיות יותר קצרות. וכמו שאני החטאתי ברגלים, כך הופיעו מלאכי חבלה בצורה של רגליים והם בעטו בי בכל אבר שהחטאתי בו. והם רודפים אחריי, מכים אותי,
והצעקות שלהם היו חזקות עד סוף העולם. מקצה העולם עד קצה העולם אפשר היה לשמוע את הצעקות שלהם. זה היה מהדהד. “רשעית”, “רשעית”, “רשעית”, “ממך נבראנו”, “את תתני את הדין”... וככה זה היה.
ואני בוכה, רועדת מפחד, ואין לי לאן לברוח. אני לא מבינה מה קורה איתי. ואני שואלת: מה עשיתי? מה פשעתי? מה חטאתי? למה אני צריכה להגיע למצב הזה, שככה מכים אותי, מרביצים לי, צועקים עלי והכל...
דענה לכן נשים יקרות, שאין דבר שאנחנו עושים בעולם הזה ולא נותנים עליו דין וחשבון בעולם הבא. אין! לא קיים! זה לא הפקרות!. והם ממשיכים להרביץ ולהרביץ וזה לא נגמר, זה נמשך כמו נצח, כל מלאכי החבלה האלה שרדפו אותי, זה היה כאילו נצח נצחים!.
ואני בוכה, רועדת מפחד, ואין לי לאן לברוח. אני לא מבינה מה קורה איתי. ואני שואלת: מה עשיתי? מה פשעתי? מה חטאתי? למה אני צריכה להגיע למצב הזה, שככה מכים אותי, מרביצים לי, צועקים עלי והכל...
דענה לכן נשים יקרות, שאין דבר שאנחנו עושים בעולם הזה ולא נותנים עליו דין וחשבון בעולם הבא. אין! לא קיים! זה לא הפקרות!. והם ממשיכים להרביץ ולהרביץ וזה לא נגמר, זה נמשך כמו נצח, כל מלאכי החבלה האלה שרדפו אותי, זה היה כאילו נצח נצחים!.
ואחד הדברים הכי מחרידים היה הרגליים! בגלל שהלכתי ללא גרביים עבות ואטומות. אלא הלכתי עם גרביים שקופות. והלכתי עם חצאיות לא כל כך ארוכות. הגיעו רק מעט מתחת לברך. בגמרא כתוב “שוק באשה ערוה”, וזה לא צחוק. וכמו שאמרתי, רדפו אותי מלאכי חבלה ענקיים בצורת רגליים בלבד, וכל מכה שלהם הייתה פשוט מפרקת אותי לחתיכות. היו אוספים אותי בחזרה עוד פעם ושוב מרביצים לי, וכל אחד מהם עושה אותו דבר בכל אבר שפגמתי בו. פשוט מפוררים אותי לחתיכות ומחזירים חזרה וכך זה נמשך עד שעליתי לבית הדין.
בדרך לפני שהגענו לבית הדין אני שומעת צעקות מכל הכיוונים. מצד אחד צעקות של איזה אדם שבבית הדין, ממקום אחר שומעים צעקות של אישה שלוקחים אותה מלאכי חבלה... איזה פחד זה, אי אפשר לתאר, ושואלים מה זה? למה הבכי? למה הצעקות? מה קורה? אז פה רואים שבאותו רגע תולשים עיניים לאישה ודנים אותה על שהעיניים שלה לא היו צנועות, אחת אחרת שאכלה מאכלות אסורות, עקרו לה את השיניים אחת-אחת. זה היה נורא מפחיד באופן שאי אפשר לתאר.
בדרך לפני שעולים לבית הדין מראים לאדם גם את הגיהינום וגם את כף הקלע ושומעים שם צעקות של אנשים, וכל אחת ואחת עם העבירה שלה וכל אחד עם העבירה שלו. מוציאים את העיניים לבני אדם ושוקלים אותם אם היו קנאים, אם היו להם עיניים גדולות. אנשים שחמדו או שהייתה להם קנאה או שלא שמרו על העיניים, חתכו להם את העיניים עם ברזלים של אש. קודם כל הוציאו ושקלו. אם אכלו מאכלים אסורים, פשוט מוציאים להם את השיניים, וכך מחזירים אותם, לפי העבירות שלהם. אתם כבר יכולים לתאר איזה צעקות הולכים שמה...
ומלאכי החבלה על עברות של לשון-הרע זה משהו איום ונורא, ראיתי איך חתכו לאנשים את הלשון עם ברזלים של אש. ואלה יסורי תופת! וראיתי אנשים שזורקים אותם מתחילת העולם עד סוף העולם כמו כדור פשוט משחקים בהם. וכל אחד לפי העבירה שלו. אני ב”ה לא נכשלתי בלשון הרע, גם לא בקנאה וגם הקפדתי על כשרות המאכלים ובכל הדברים האחרים. הבעיה היחידה שלי הייתה כאמור חוסר הצניעות. אחד הדברים הקשים שאף פעם לא הצלחתי לספר כי זה היה אחד הדברים שהכי זעזעו אותי זה הדבר שקרה לי בגלל שהלכתי עם פאה. שתדע לה כל אישה שהולכת עם פאה, כי בעולם האמת תולשים לה את כל השערות מהראש אחת אחת ושורפים אותה. אני בחיים לא אשכח את הדבר הזה. איך רואים ראש שכולו שרוף, בוער. מחזירים את השערות לראש, ועוד פעם שורפים. וכל זה בגלל הפאה...
לפני כן לא הלכתי עם גרביים כמו שאני גורבת היום. ואותו מלאך רע הופיע לי עם רק רגליים, כמו שחטאתי כך הוא הופיע לי ורדף אחריי והרביץ לי עם הרגליים הוא פשוט לא השאיר בי מקום שלא שבר אותי, שבר לי את כל העצמות. היום ב”ה אני גורבת רק 70 דנייר ויותר. ובגלל שהלכתי עם חצאית רק עד מתחת לברך, ועם הפאות ועם האיפור, ובכך החטאתי והכשלתי רבים. כמו שאמרתי קודם, עבדתי בארגון גדול עם מאות עובדים שרובם גברים, והיכשלתי את כולם.
ואז לקחו אותי לבית דין של מעלה לתת את הדין. וכל הדרך מלאכי החבלה רודפים אחריי, וזה לא רק שהם רודפים אחריי, אלא כל אחד מכה בי עם מקל של אש במכה ששורפת את הגוף, מפוררת את כל הגוף לרסיסים, מחברים את הגוף חזרה וחוזר חלילה שוב ושוב. ואני צועקת ובוכה, כולי רועדת מפחד ושום דבר לא עוזר.
הגעתי לבית הדין של מעלה. גודלו של האולם של בית הדין הוא כמו חצי עיר. עם שולחן ענק שבענקים וכל האנשים שם, כל הרבנים, וכל הדיינים שם היו לבושים שחור או לבן. גם בית הדין עצמו, גם השולחן שהיה שם הכל היה בשחור ולבן ללא צבעים אחרים. וחלק גדול מהדיינים כעסו עלי מאד. זה היה נורא! היה מפחיד! לא הבנתי את עצמי, מה אני עושה. רק בכיתי ובכיתי וביקשתי רחמים.
בשלב זה כל מלאכי החבלה עמדו בצד ורקדו בשמחה והיו נראים ענקיים מפה ועד סוף העולם בגודלם העצום. אני כבר לא מדברת על מלאך המוות איך שהוא נראה, באיזו שמחה הוא נמצא באותם רגעים עם החרב שלו שלופה וכולו עיניים ושחור כפחם ובגודל שאי אפשר לתאר. מפחיד ביותר! בן אדם מאבד את הכל באותו רגע מרוב הפחד ואת זה אני לא אוכל לשכוח לעולם.
ועומד שם משקל מאזניים ענק שהוא שוקל את המצוות ואת העבירות. ואז הגיע מלאך לבן, מלאך טוב, עם כנפיים לבנות. אי אפשר לתאר כמה שהוא יפה. רק מלראות אותו נרגעתי. והרגליים שלו, הם לא כמו שלנו נפרדות זו מזו, אלא צמודות אחת לשנייה. הכנפיים שלו ענקיות והוא ענק עד סוף העולם. ואז המלאך היפה אומר: “לאישה הזאת יש גם זכויות, אי אפשר לדון אותה רק על העבירות שהיא עשתה”. אז התחילו להביא את הזכויות למאזניים וכשהוא קם ואמר “יש לה זכויות” עם תנועת היד שהוא עשה ועם הכנפיים שלו, כל העולמות רעדו. פשוט טלטל את כל העולמות כמו רעידת אדמה נוראית.
למעשה זכויותיי העיקריות היו שאני זכיתי לגדל חמישה ילדים שהם לא שלי. הייתי משפחה אומנת לחמישה ילדים וגידלתי אותם ביראת שמים ובמסירות נפש. בתלמודי תורה, בר מצוות, חתונות, הכל. כאילו היו הילדים האמיתיים שלי, גדלתי אותם באהבה למרות הקשיים שהיו לי כאלמנה. הכל עשיתי לשם שמים. וכך התחילו להגיע למעשה כל הזכויות שלי. רואים על המאזניים הענקיות את העבירות ואת הזכויות. מלאכי החבלה שנבראו מן העבירות על כף אחת ומלאכים יפים מליצי יושר שנבראו מהמצוות על הכף השנייה. וברוך השם הגעתי למצב שהזכויות הכריעו.
לפתע הופיע מולי הרב עובדיה יוסף שיבדל לחיים טובים וארוכים אמן ביחד עם הרב אבוחצירא - הבבא סאלי זיע”א. הם הגיעו ביחד ובאותו רגע שהם הופיעו, כל מלאכי החבלה ברחו ונעלמו מהשטח מאימת קדושתם. הבהיק מהם אור גדול שאי אפשר לתאר, כאילו נדלק אור גדול בכל העולמות. ואז הרב עובדיה יוסף שליט”א אמר לבבא סאלי: “תברך אותה” תוך שהוא הצביע עלי בידו. והוא אכן בירך אותי שם. הם היו למעשה מליצי היושר שלי והם הצילו אותי. באותו רגע קיבלתי את הבשורה שאני יכולה לרדת לעולם הזה בחזרה.
הקב”ה ריחם עלי וגם היו הזכויות שלי שגברו והיה לי עוד יעוד בעולם הזה שהייתי צריכה לרדת אליו ולהמשיך לגדל את הילדים שלי ואת אלה שאינם שלי, לחתן אותם. וכאן הקב”ה נתן לי את הייעוד הזה. לחזור חזרה לעולם הזה. ואז הם דנים אותי ופוסקים שאני צריכה לחזור לעולם בשלושה תנאים.
התנאי הראשון היה לחזור בתשובה ולהיות צנועה כמה שיותר, כמובן לא ללכת יותר בפאה. בגלל הפאה הזאת הם שרפו לי את הראש על כל שערה ושערה. הם היו מוציאים לי את השערות בשריפה, כל הראש שלי היה נשרף. מחזירים את זה ועוד הפעם שורפים, ועוד הפעם מחזירים ועוד הפעם שורפים ולא היה סוף לדבר הזה. הייתי עולה כולי בלהבות בגלל הפאה שהייתה לי על הראש. לא לגרוב גרביים דקות, שקופות או בצבע הרגל ולא ללבוש חצאית קצרה, אלא חצאית ארוכה ורחבה שמכסה את כל הרגל, גרביים עבות, מטפחת על הראש. להיות צנועה לחלוטין. לחזור בתשובה שלמה. זה היה תנאי אחד.
התנאי השני שקיבלתי היה שעלי לספר את הסיפור הזה ברבים. אני רוצה להגיד לכן ש-17 שנים אני שומרת את זה בבטן ומעולם לא יכולתי להוציא מילה מהפה. לזכותה של הרבנית ל. יאמר שהיא עזרה לי ונתנה לי את האומץ לדבר ולספר את הסיפור, ובזכותה אני זוכה לקיים את התנאי השני. ואת התנאי השלישי אסור לי בשום פנים ואופן לספר ולא אספר זאת לעולם כי אין לי שום היתר לדבר על זה. לפני שאני חוזרת לעולם הזה, אני מבטיחה ומתחייבת לקיים את שלושת התנאים.
וכשאני חוזרת לעולם אני רואה את עצמי בבית החולים כשגופי על שולחן הניתוחים. הייתי במוות קליני במשך 24 שעות. הצילומים הראו שיש לי גידול ענק בראש. הניתוח שלי היה מאוד קשה ולא היה לי שום סיכוי לחיים. אפילו לא החתימו אף אחד על הניתוח מכיוון שלא ראו שום סיכוי בכלל שאני אחזור לחיים. לא היו חדרי ניתוחים, כולם היו תפוסים ואז החליט הרופא - מנהל המחלקה בהדסה עין כרם לפתוח חדר חירום ולעשות לי את הניתוח.
אני לא רוצה להגיד לכן מה זה לעשות ניתוח בראש. סביב הראש יש לנו את הגולגולת. על מנת להוציא את הגידול היה צורך לעשות פתח בגולגולת. מנסרים את עצם הגולגולת עם מסור חשמלי, מוציאים את העצם, חותכים את המוח, מוציאים את הגידול, מחזירים את העצם למקומה ותופרים. היא לעולם לא חוזרת לקדמותה. לכן נשאר לי שקע גדול בראש.
הצוות הרפואי לא חשבו שיש לי סיכויים לחיות, אלא אם יקרה נס, וגם אז אמרו שהיא כנראה תהיה צמח או משותקת חצי גוף. מנהל המחלקה בעצמו הוא שניתח אותי כי כל חדרי הניתוחים היו תפוסים וכל הרופאים היו תפוסים. אחרי זה אני שומעת שהיו אנשים שהיו מוכנים לשלם הון כסף לאותו רופא כדי שהוא ינתח אותם. אבל אצלי זה היה משמים. הכל היה מכוון. אנחנו לא ידענו כלום ולא הבנו כלום ולא שילמנו כלום ואותו מנהל המחלקה הוא שעשה לי את הניתוח בכבודו ובעצמו.
במשך הזמן שהייתי בבית החולים בתי למדה עם בתו של הרב בן-טוב ע”ה שהיה מומחה בבדיקת מזוזות והיא לקחה אליו את המזוזות. הוא בדק את המזוזות ואמר לה “אני כרגע מבצע לה את הניתוח”. הבעיה הייתה באות ט’ בפסוק: “והיו לטוטפות בין עיניך”. הניתוח במזוזה היה באות ט’, והניתוח שלי בראש מתחיל מכאן ועד להנה בדיוק בצורת האות ט’. כאילו מישהו צייר את האות ט’. (עדות של אחת הנשים שהשתתפו בכנס עם גב’ מ.:
גב מ’. אפשרה לנו להסתכל על ראשה, ראינו שקע גדול בצורת חצי עיגול כמו האות ט’ באמצע הראש, חלק מהנשים רעדו ובכו, הרבה נשים קבלו על עצמן להתחזק בצניעות ולהוריד את הפאה). אני אחרי תקופה מאוד ארוכה מאז הניתוח והראש שלי פתוח לגמרי. אפשר לגעת ולהרגיש בפתח שבגולגולת ולראות שהניתוח שלי ממש בצורת האות ט’. באותו זמן גם בניי הלכו לרב ברלנד שליט”א וחיכו לו עד שהוא בא מהמקווה ב-4 בבוקר נתנו לו פידיון והוא בירך אותי ואמר להם שהכל יהיה בסדר.
אחרי חצי שנה של אשפוז בבית החולים התחלתי להתאושש, אחרי שמונה חודשים חזרתי הביתה. כאשר הייתי מגיעה לביקור רופאים הם היו שואלים: “עם מי הגעת?” ו”איך הגעת?” אמרתי: “לא הגעתי עם אף אחד”. לא הבנתי את השאלה שלהם. הם פשוט לא האמינו שאני מגיעה על הרגליים. זה היה פשוט הלם עבורם. כך בדקו אותי וליוו אותי החוצה כדי לראות אם יש איתי מישהו או מישהי. וב”ה כך עמדתי על הרגליים תודה לבורא עולם.
אחרי ששוחררתי מבית החולים, הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה היה לקחת את כל הפאות שלי ואת כל הבגדים שהיו לי, ואני לא צריכה לספר לכם כמה לבוש היה לי כמנהלת גדולה, ופשוט עשיתי מדורה גדולה לכל הדברים הפרוצים האלה כמו שעושים בל”ג בעומר. החלטתי שזהו, אין יותר, אני לא הולכת יותר עם גרביים שקופות ולא בצבע עור ולא בחצאית צרה, לא קצרה, אלא ארוכה כמה שיותר כמו שאתן רואות, ולהיות צנועה עם בגדים רחבים ומטפחת ולא פאה בכלל! בגלל הפאה שרפו אותי, הרבה פעמים שרפו אותי בעולם האמת בגלל הפאה. ובגלל זה גם קיבלתי את העונש שלי בעולם הזה עם הניתוח בראש. זה היה העונש שלי.
אני רוצה בהקשר הזה לצטט לכן שני פסוקים מישעיהו הנביא המתייחסים להתנהגותן של בנות ישראל לפני חורבן בית המקדש, ובמיוחד לפאה, ולעונש הנגרם בגלל זה. ישעיהו פרק ג’ פסוק ט”ז - “ויאמר ה’, יען כי גבהו בנות ציון, ותלכנה נטויות גרון, ומשקרות עיניים, הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהם תעכסנה.”
רש”י הקדוש אומר על הפאות הנכריות, שתדענה כל אלה ששמות פאות נכריות על הראש, הנקראות בפי רש”י “שערות תלושין”, כמו שיערות הפאה שהן תלושות מהראש. ישעיהו פרק ג’ פסוק כ”ד - “תחת מעשה מקשה קרחה”. הרד”ק אומר: “אני אביא עליהן מכה המקרחת את הראש”. אתן יכולות לבדוק בישעיהו פרק ג’ את הדבר הזה.
כמה צריך לרחם על נשים צדקניות שבכלל לא חושבות שהן מחטיאות את הרבים ואחר כך סובלות כאלו יסורים השם ירחם, צריך לזכות אותן עם הידע התורני בעניין הצניעות ולהציל אותן מן החטא.
ואז כמובן לקחתי לי גרביים הכי עבות ומטפחת הכי סגורה שיכולה להיות וחצאית הכי ארוכה, הפסקתי להתקשט ולהתאפר, והשתדלתי להיות צנועה ככל שניתן כמו שקבלתי עלי והתחייבתי בבית דין של מעלה. ותודה לבורא עולם שהחזיר אותי לעולם הזה ונתן לי להמשיך לחיות...
דברי הנביא ישעיה: פרק ג' פסוק ט"ז
"וַיֹּאמֶר ה', יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן, וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן, וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם; הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה, וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה."
רש"י: "הלוך וטפוף תלכנה ... ויונתן תירגם ובפתהן מקפן, היו קושרות פיאות נכריות קליעת שערות תלושין כורכות עם קליעותיהן שיראו גסות וטפופות".
ובפסוק כ"ד: "וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה, וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה, וְתַחַת פְּתִיגִיל, מַחֲגֹרֶת שָׂק: כִּי-תַחַת, יֹפִי."
רש"י: "מקום שהיו עושות בו המעשה האמור למעלה הלוך וטפוף תלכנה והוא בגובה הראש שם תהיה מקשה קרחה מכה המקרחת את הראש".
ובגמ' שבת סב: "ותחת מעשה מקשה קרחה - מקום שהיו מתקשטות נעשה קרחים קרחים"
רש"י: "מתקשטות - היינו שיער, שסורקות ומפרקסות".
"נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה"
רש"י: "נבואה שהוצרכה ללמוד תשובה..." (מגילה י"ד).
לזיכוי הרבים ניתן להזמין את גב' מ. ללא תשלום לכנסים לנשים באמצעות ארגון כתר מלכות.
לזיכוי הרבים, ניתן לקבל את העלון חינם בדואר, טל: 052-7120948
שטויות והבלים, סיפור שלא היה ולא נברא. פלא עלייך רונה שאת מאמינה בזה. יש אלפי סיפורים על מתים קליניים, אף אחד מהם לא אמר משהו על פאה עד שמישהו עלה על הרעיון להמציא משהו וככה לשכנע... אל תאמיני לכל שטות שמוכרים לך, יש פוסקי הלכה.
השבמחק