בס"ד
בשנת תרס"ה (1905) ייסד ה"חפץ חיים" בישיבתו בראדין את "כולל קדשים" - בית מדרש מיוחד לאברכים גדולי תורה. עליהם היה להקדיש חלק חשוב מיומם ללימוד בסדר "קדשים", העוסק בענייני עבודת בית-המקדש. בין הרבנים שלמדו שם היו רבי נפתלי טרופ זצ"ל, רבי אלחנן וסרמן הי"ד זצ"ל, רבי יוסף כהנמן זצ"ל (ראש ישיבת פונוביז'), רבי ירוחם הלוי ליבוביץ זצ"ל (המשגיח בישיבת מיר), רבי אליהו דושינצר זצ"ל, ועוד.
בשנה הרביעית להקמת הכולל, בשנת תרס"ט (1909), התרחש בעיירה מאורע כביר. היה זה כאשר ה"חפץ חיים" הטיל על תלמידי חכמים אחדים מהכולל להוציא דיבוק מנערה יהודיה. אחד הבכירים שהתעסקו בזה היה רבי אלחנן וסרמן, והיה נוהג לספרו לתלמידי ישיבתו בכל שנה בחג הפורים.
לפנינו סיפורו של רבי אלחנן: על הדרך מאיישישאק לוילנא, שני מיל מאיישישאק, יש כפר הנקרא סטרלצי, וסמוך לו כפר פאסלי, ושם גר יהודי ושמו נחום. והנה בשנת תרס"ט, יום חמישי ד' אדר, בא נחום עם בתו בת ה-14 לראדין אל ה"חפץ חיים". הוא סיפר כי בתו הייתה חולנית, ואמר שיש בה גלגול. (דהיינו שנכנס לתוכה איזה רוח של אדם שכבר נפטר). וסיפר לי האב כיצד נכנסה הרוח לתוך בתו.
האב מספר לרבי אלחנן מה שקרה לבתו בבית:
וכך סיפר לי האב: "אחר חנוכה, בחודש טבת, (דהיינו, בערך לפני כחודשיים), נפל אצלנו סוס ומת ברפת. תיכף בשומענו זאת יצאנו, אנשי הבית, בבהלה, וגם בתי זאת יצאה. בחזרתה מהרפת הייתה מכוסה בזיעה, ונכנסה אל הבית ושתתה מים קרים... ומהעת ההיא חלתה. בתחילה, היה אוחזה לפעמים התכווצות חזקה, ואז הייתה נופלת כאבן דומם בלא שום הרגשות. וכשזה היה קורה לה - לא ידעה כלום מהנעשה עמה, רק שהייתה בלא כוח בגלל הייסורים. אחר כך היה נשמע ממנה קול מנגן, ואחר כך היה מדבר.
"והגיד לי הקול, איך שהייתה (אותה רוח שנכנסה בבתי) נערה בת 12 אצל הורים זקנים, ומצבה הרע הביאה לזה, שתמיר דתה. והיא הייתה אז בעיר קטנה, וילדי ישראל היו רצים אחריה וקוראים לה "משומדת". והלכה עם נוכרים שונאי ישראל, וחנקה שני ילדים מישראל. וחמש שנים אחרי זה, כשהייתה בת 17 שנה - מתה, ודנוה בבית דין של מעלה. והסבירה לי הרוח, כיצד היא מתגלגלת בעולם מאותה עת.
"והמשיכה הרוח ואמרה לי, שבתחילה (אחר פטירתה) נכנסה הרוח שלה לתוך הצלם (הצלב) של קברה. אחר כך ניתצו את הצלם ונכנסה לאילן. וקצצו את האילן... ולבסוף נכנסה לתוך אבן, שהייתה מונחת ברפת, שהסוס עמד שם. והסוס נגע באבן ותיכף מת... ומהסוס נכנסה לתוך כוס המים...
והוסיפה הרוח ואמרה: "בעת שכולכם נכנסתם במרוצה לרפת ראיתי את כולכם. וגם אותה, היינו בתך, ראיתי, ובכלל לא רציתי להסתכל עליה".
ועוד אמרה, שבפסח שנה זו ימלאו חמש שנים מעת שמתה, וישארו עוד עשר שנים.
"ושאלתי אותה: "אבל מה יש לך מהילדה שלי?".
והשיבה לי הרוח בקול עצב מאוד: "ר' נחום, אתה לא יודע שרע לי?".
והמשכתי לשאול: "לך רע, כי את חוטאת, אבל מה אשמה בתי?!".
והשיבה: "היא, גם כן חוטאת!".
והוספתי לשאול: "במה?".
והשיבה לי: "ילדה כזאת, כשהיא שותה מים צריכה לברך. אם היא הייתה מברכת, לא הייתי יכולה להיכנס אליה!".
דו שיח הרבנים עם הרוח:
[כל זה סיפר האב נחום לרבי אלחנן. והמשיך רבי אלחנן לספר על השתלשלות המאורעות בראדין, למחרת הגעתו של האב].
ערב שבת קודש למדתי עם הרב רבי נפתלי טרופ, והרב יוסף קולער (הרב מפונוביז') בעליה שלומדים שם קדשים. בעוד אנו לומדים, והנה בא החפץ חיים ובקש מאיתנו, שנלך לראות את הילדה, שנכנסה בה הרוח. עשינו כמצוות רבינו, והלכנו שלשתינו לבית רבי יצחק צבי השמש. בבואנו לשם היו שם אנשים רבים...
שאלתי אותה (רבי אלחנן את הרוח): "מי את?".
והשיבה: "אדם".
והמשכתי לשאול: "מאין את?".
והשיבה: "מן הרפש...". [אז הפסיקה הרוח לדבר, או שרבי אלחנן הפסיק לשאול].
[ממשיך רבי אלחנן וסרמן ומספר:]. בליל שבת קודש היו נוכחים אצל הנערה - רבי אליהו דושינצר ורבי ירוחם. יותר מאוחר סיפר רבי אליהו מה שדברו עם הרוח.
רבי אליהו שאל את הרוח: "מי הם הממונים עליך?".
והשיבה: "שדים".
ושאל: "מה שמם?".
והשיבה: "לשם מה אתה צריך לדעת זאת?".
והוסיפה ואמרה: "בעת שאני נכנסת לאיזה חפץ או לאיזה גוף, אני נסתרת כמו במקום מקלט, והרודפים ממתינים לי, ותיכף שאני יוצאת הם חובטים ומכים אותי ומגרשים אותי החוצה". (ומוכרחת הרוח לצאת כדי לקבל את עונשה, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל).
גם סיפר לי רבי אליהו, שבעת שהקול היה מדבר, הביטו כולם בתוך פיה, וראו שלשונה אינה מתנועעת בכוח עצמה, אלא כמו על-ידי כוח אחר. והרב אפרים אהרן גולדברג ממונאלישאק שלמד אז בראדין העיד לפני, ששמע בעצמו איך ששאל רבי אליהו דושינצר את הרוח: "הלוא רשעים יש להם מנוחה בשבת קודש באותו העולם, ומדוע אין לך מנוחה?".
והשיבה: "שכל מי ששבת בשבת קודש בזה העולם, יש לו מנוחה גם שם בשבת קודש. וכל מי שלא שמר את שבת קודש בזה העולם, גם שם אין לו מנוחה".
[ממשיך רבי אלחנן לספר:]. בקשתי שבעת שתחל הרוח לדבר יודיעו לי. ובשבת קודש אחר הצהרים הודיעו לי, שכעת היא מדברת, ותיכף הלכתי לשם.
שאלתי את הרוח: "את יודעת מי זה החפץ חיים?".
השיבה לי: "אני יודעת, הוא תנא גדול!".
ושאלתי אותה: "אם הוא יבקשך לצאת מהחולה, האם תצייתי לו?".
והשיבה: "אני אציית!".
ואמרתי לה: "באמת הוא מבקש ממך לצאת".
והשיבה: "אני אצא".
שאלתי: "מתי תצאי?".
השיבה: "היום בערב".
שאלתיה: "לאחר שתצאי מהחולה, האם לא תשובי להיכנס אליה?".
והשיבה בזה הלשון: "אם יאמרו אחרי קדיש, לא אכנס שוב. אך אם לא יאמרו אחרי קדיש, אכנס שוב, ואם לא אליה, אז אכנס לאחותה".
והמשכתי לשאול: "מי יאמר אחריך קדיש?".
והיא ענתה: "שני רבנים". [הבנו, שהיא מתכוונת לשני אברכים מכולל קדשים].
שאלתיה: "למשך כמה זמן יאמרו אחריך קדיש?".
והשיבה: "שבוע".
ושאלה: "מאיזה מקום אצא מגוף החולה?". ולא ידעתי מה להשיבה.
ואמרו לי האנשים העומדים שם: "תאמר לה שתצא דרך האצבע הקטנה ". וכך אמרתי לה...
ובעת שהתפללנו ערבית במוצאי שבת קודש, אחר קריאת שמע, באמצע הברכה "אמת ואמונה", נכנסו אנשים והודיעו, שכעת היא יצאה. ובעת יציאתה עמדו שם שלושה אנשים, וכך היה המעשה: הנערה החולנית החלה לצעוק: "כאן כואב לי", ואחר כך: "הכתף כואב לי". ואחר כך: "הזרוע כואבת לי"... ואחר כך התנפחה פיסת היד, ואחר כך האצבע הקטנה... ואחר כך נשמע קול נפץ בזגוגית החלון, וראו ששברה החלון לצאת החוצה. כל זה אירע בבית רבי פאלק המלמד...
ובאשר בעת האחרונה היה תוקפה ההתכווצות אחת לכמה שעות, המתינו אחר כך עד יום ראשון בערב, כמעט מעת לעת, וכשראו שאינה סובלת יותר מהמחלה, והיא ממש ככל האנשים, אז נסע אביה עמה לביתה.
אחר כל זה ציוה החפץ חיים לעשות מנין בעלייה בה למדו קדשים, וגם החפץ חיים התפלל עמנו. כשסיימנו את התפילה, למדו משניות עבורה. והרב אליהו דושינצר והרב גרשון מסלאנט אמרו קדיש עבורה כל השבוע, עד קריאת המגילה.
רבי אלחנן וסרמן הי"ד, היה מספר זאת גם בהזדמנויות נוספות, הואיל וראה בסיפור עובדה זו חיזוק גדול לאמונה בהשגחת ה'. חיזוק לידיעה שיש דִין ויש דַיָן; יש עולם הבא, ויש מתן שכר טוב לצדיקים ועונש לרשעים. רבי אלחנן היה אומר: "אחרי ראותי עין בעין את מעשה הדיבוק, אין שום סיבה לגמול לי שכר בעולם הבא בעד אמונה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: