בס"ד
יום חמישי, 01:45 בלילה, כל נסיון להירדם היה מעל לכוחותי. התיישבתי על המיטה החמה. כל דיירי הבית כבר ישנים, הלפטופ שלי מונח על הכרית לידי. לחיצה אחת עליו מכניסה אותי היישר לתיבת הדואר. קרוב ל-50 הודעות ממתינות עבורי.
אתמול התפרסם טור שלי בהידברות, ואני תוהה כמה הייתי צריכה לעבור כדי שאצליח לכתוב אותו, ואולי מלכתחילה זו היתה כוונתו של המשורר הגדול מכולם. שאעבור כל כך הרבה כדי שיהיה לי מספיק חומר למחשבה.
התחלתי לפתוח אותן בזהירות, זו אחר זו, מקבלת מכולן פידבקים חיוביים, "מחכה לטור שלך כל שבוע", כתבה לי אחת הקוראות. "אני כותבת לך מהולנד", מפתיעה אותי קוראת נוספת. והדמעות החלו לזלוג על הלחיים.
כל המיילים משמחים אותי, וזורקים אותי כמה שנים אחורה. ליום בו קראתי מודעה ב"הידברות סופשבוע" שדרושים כותבים למגזין האלקטרוני של הידברות. "יש לי כל כך הרבה מה לומר, אבל מי באמת יקשיב לי?”, הרהרתי ביני לבין עצמי. "מה אכפת לך לנסות, הכי הרבה יאמרו לך – לא", חשבתי בבוקר.
בפעם הראשונה שישבתי לכתוב עידנתי וסידרתי את הטקסט באופן שהחמיא לכל הנוגעים בדבר, כששלחתי אותו למערכת, לא ממש האמנתי למה שהיה כתוב שם. "אני חושב שצריך לשפר אותו קצת", התנסח דודו העורך בעדינות. "מה הוא רוצה מהחיים שלי?", שאלתי במהלך התבודדות שעשיתי ביני לבין קוני. "הוא רוצה אמת", היתה התשובה שקיבלתי.
התיישבתי נחושה מול המחשב, ידעתי שהפעם אני לא מייפה את הדברים, אם אני רוצה שהמילים יחדרו פנימה, אסור לי לעשות הנחות לעצמי. "אני מתכוונת לכתוב על הכל", הסברתי לחברתי בבוקר. "את לא חושבת שמדובר בחשיפה גדולה מידי?" הביטה בי בפליאה. "בורא עולם הסיר ממני כל כך הרבה שכבות בדרך לא דרך", ניסיתי להסביר "כך שעבורי זה כבר לא משנה".
"העולם הזה נוצר עבור הנפילות שלנו", אמר לי באחד השיעורים הרב עשהאל "אלה שלא טועים לא מתקדמים". לא יכולתי לחשוב על אמת נוספת, לא יכולתי לחשוב על מציאות אחרת מאשר לספר על השגיאות שלי, על הפחדים שלי ועל הטיפשות שלא מפסיקה לבקר אצלי.
על כל פצע שנפצעתי כתבתי עוד מילה, על כל סטירה שקיבלתי התחברה לי עוד שורה. על כל הפעמים שנחבלתי - זכיתי בפיסקה שלמה. לא הייתי כותבת לכם אם לא הייתי כל כך חסרה. השם נתן בליבי להבין שאת המילוי הזה רק הוא יכול למלא, רק הוא יכול להכיל. כמו תחבושת לבנה על חתך מדמם.
לעתים בלילה אני מבקשת ממלכו של עולם שיאפשר לי להניח את ראשי עליו, רק לרגע אחד, ממש קטנטן, לצאת להפסקה ולשכוח מהכל. "כגמול עלי נפשי כגמול עלי אמו".
אבא נותן לי תמיד להבין שאני חלק ממרוץ השליחים הכי גדול בהיסטוריה, חלק ממרוץ השליחים עם האצנים המקצועיים ביותר, חלק ממרוץ השליחים שבו המתחרים רצים עם ספר תורה ביד, וייתכן שעדיין לא הגיע הרגע שלי להניח את הראש, עדיין לא הגיע הרגע שלי למסור את הספר הקדוש.
"אתה יודע מה הבנתי" אמרתי יום אחד לתומר, "הבנתי שהטור הזה מחזיר אותי בתשובה", חייכתי. "הטור הזה מחזק אותי כל פעם מחדש", הוספתי. "אם יאפשרו לי כל היום אספר תהילתו, של מצמיח הישועות, ועושה הנפלאות".
השתעשעתי במחשבה שאם יזדמן לי, אביים מופע יחיד שנקרא – "אבא". מופע שיעלה בכל הבמות, וייגע לצופים עמוק בלבבות. אם רק יתנו לי אקשור לראשו כתרים ואשורר לו מבוקר ועד לילה שירים. תומר קימט את מצחו "אבל מאיפה זה בא?", שאל בכנות.
הרהרתי בשאלה שלו ונזכרתי בפסוק של דוד המלך מתהילים "האמנתי כי אדבר" (פרק קטז), גם בחושך הכי גדול האמנתי בך אבא, גם באפלה הכי סמיכה הרגשתי את אחיזת ידך, גם כשגופי זעק אליך ממיטת חוליי, האמנתי שאתה כואב יחד איתי, משהו בתוכי אמר לי שזה זמני.
האמנתי שמי שברא אוזניים יודע להקשיב, האמנתי שמי שברא עיניים רואה ומביט, האמנתי שמי שברא לנו לב, הוא יודע ומבין, האמנתי שמי שנותן את המחלה גם רוקח את התרופה. האמנתי שהוא ידליק לי את הנר, "האמנתי כי אדבר".
זו זכות גדולה לעמוד כאן לפניכם, בלי שריון של הגנה ובלי מעטה של הסתרה. ולזבוח יחד אתכם זבח של תודה, למי שנפח בגופנו את הנשמה.
אני אוספת את המילים שלכם קוראים יקרים, כמו אבנים יקרות, שקוראות לי להמשיך במעלה ההר, כמו מים צוננים בעיצומו של מסלול לא מוכר.
החושך בחוץ החל לחדור לתוכי. סיימתי להשיב לכל מי שפנה אלי, ובירך אותי, או ביקש עצה. הרגשתי כמה אני קטנה לעומתכם, כמה אני שמחה לכתוב לכם. כמה שאני גאה להיות חלק מכם - שותפיי הנאמנים למירוץ.
הטור הזה הוא שלך, אבא. כל כולו שבח והודיה והכרה של תודה. הטור הזה מעיד שרק נפילות וחולשה יוציאו אותנו לדרך חדשה, רק על ידי טירונות מתישה נגיע לקו הסיום בהצלחה. שנינו יודעים שמי שכותב את הטור, זה בעצם אתה, שהרי ביני לבינך ובלי שמישהו ידע גם אצבעותיי זזות בפקודתך.
יום חמישי, 01:45 בלילה, כל נסיון להירדם היה מעל לכוחותי. התיישבתי על המיטה החמה. כל דיירי הבית כבר ישנים, הלפטופ שלי מונח על הכרית לידי. לחיצה אחת עליו מכניסה אותי היישר לתיבת הדואר. קרוב ל-50 הודעות ממתינות עבורי.
אתמול התפרסם טור שלי בהידברות, ואני תוהה כמה הייתי צריכה לעבור כדי שאצליח לכתוב אותו, ואולי מלכתחילה זו היתה כוונתו של המשורר הגדול מכולם. שאעבור כל כך הרבה כדי שיהיה לי מספיק חומר למחשבה.
התחלתי לפתוח אותן בזהירות, זו אחר זו, מקבלת מכולן פידבקים חיוביים, "מחכה לטור שלך כל שבוע", כתבה לי אחת הקוראות. "אני כותבת לך מהולנד", מפתיעה אותי קוראת נוספת. והדמעות החלו לזלוג על הלחיים.
כל המיילים משמחים אותי, וזורקים אותי כמה שנים אחורה. ליום בו קראתי מודעה ב"הידברות סופשבוע" שדרושים כותבים למגזין האלקטרוני של הידברות. "יש לי כל כך הרבה מה לומר, אבל מי באמת יקשיב לי?”, הרהרתי ביני לבין עצמי. "מה אכפת לך לנסות, הכי הרבה יאמרו לך – לא", חשבתי בבוקר.
בפעם הראשונה שישבתי לכתוב עידנתי וסידרתי את הטקסט באופן שהחמיא לכל הנוגעים בדבר, כששלחתי אותו למערכת, לא ממש האמנתי למה שהיה כתוב שם. "אני חושב שצריך לשפר אותו קצת", התנסח דודו העורך בעדינות. "מה הוא רוצה מהחיים שלי?", שאלתי במהלך התבודדות שעשיתי ביני לבין קוני. "הוא רוצה אמת", היתה התשובה שקיבלתי.
התיישבתי נחושה מול המחשב, ידעתי שהפעם אני לא מייפה את הדברים, אם אני רוצה שהמילים יחדרו פנימה, אסור לי לעשות הנחות לעצמי. "אני מתכוונת לכתוב על הכל", הסברתי לחברתי בבוקר. "את לא חושבת שמדובר בחשיפה גדולה מידי?" הביטה בי בפליאה. "בורא עולם הסיר ממני כל כך הרבה שכבות בדרך לא דרך", ניסיתי להסביר "כך שעבורי זה כבר לא משנה".
"העולם הזה נוצר עבור הנפילות שלנו", אמר לי באחד השיעורים הרב עשהאל "אלה שלא טועים לא מתקדמים". לא יכולתי לחשוב על אמת נוספת, לא יכולתי לחשוב על מציאות אחרת מאשר לספר על השגיאות שלי, על הפחדים שלי ועל הטיפשות שלא מפסיקה לבקר אצלי.
על כל פצע שנפצעתי כתבתי עוד מילה, על כל סטירה שקיבלתי התחברה לי עוד שורה. על כל הפעמים שנחבלתי - זכיתי בפיסקה שלמה. לא הייתי כותבת לכם אם לא הייתי כל כך חסרה. השם נתן בליבי להבין שאת המילוי הזה רק הוא יכול למלא, רק הוא יכול להכיל. כמו תחבושת לבנה על חתך מדמם.
לעתים בלילה אני מבקשת ממלכו של עולם שיאפשר לי להניח את ראשי עליו, רק לרגע אחד, ממש קטנטן, לצאת להפסקה ולשכוח מהכל. "כגמול עלי נפשי כגמול עלי אמו".
אבא נותן לי תמיד להבין שאני חלק ממרוץ השליחים הכי גדול בהיסטוריה, חלק ממרוץ השליחים עם האצנים המקצועיים ביותר, חלק ממרוץ השליחים שבו המתחרים רצים עם ספר תורה ביד, וייתכן שעדיין לא הגיע הרגע שלי להניח את הראש, עדיין לא הגיע הרגע שלי למסור את הספר הקדוש.
"אתה יודע מה הבנתי" אמרתי יום אחד לתומר, "הבנתי שהטור הזה מחזיר אותי בתשובה", חייכתי. "הטור הזה מחזק אותי כל פעם מחדש", הוספתי. "אם יאפשרו לי כל היום אספר תהילתו, של מצמיח הישועות, ועושה הנפלאות".
השתעשעתי במחשבה שאם יזדמן לי, אביים מופע יחיד שנקרא – "אבא". מופע שיעלה בכל הבמות, וייגע לצופים עמוק בלבבות. אם רק יתנו לי אקשור לראשו כתרים ואשורר לו מבוקר ועד לילה שירים. תומר קימט את מצחו "אבל מאיפה זה בא?", שאל בכנות.
הרהרתי בשאלה שלו ונזכרתי בפסוק של דוד המלך מתהילים "האמנתי כי אדבר" (פרק קטז), גם בחושך הכי גדול האמנתי בך אבא, גם באפלה הכי סמיכה הרגשתי את אחיזת ידך, גם כשגופי זעק אליך ממיטת חוליי, האמנתי שאתה כואב יחד איתי, משהו בתוכי אמר לי שזה זמני.
האמנתי שמי שברא אוזניים יודע להקשיב, האמנתי שמי שברא עיניים רואה ומביט, האמנתי שמי שברא לנו לב, הוא יודע ומבין, האמנתי שמי שנותן את המחלה גם רוקח את התרופה. האמנתי שהוא ידליק לי את הנר, "האמנתי כי אדבר".
זו זכות גדולה לעמוד כאן לפניכם, בלי שריון של הגנה ובלי מעטה של הסתרה. ולזבוח יחד אתכם זבח של תודה, למי שנפח בגופנו את הנשמה.
אני אוספת את המילים שלכם קוראים יקרים, כמו אבנים יקרות, שקוראות לי להמשיך במעלה ההר, כמו מים צוננים בעיצומו של מסלול לא מוכר.
החושך בחוץ החל לחדור לתוכי. סיימתי להשיב לכל מי שפנה אלי, ובירך אותי, או ביקש עצה. הרגשתי כמה אני קטנה לעומתכם, כמה אני שמחה לכתוב לכם. כמה שאני גאה להיות חלק מכם - שותפיי הנאמנים למירוץ.
הטור הזה הוא שלך, אבא. כל כולו שבח והודיה והכרה של תודה. הטור הזה מעיד שרק נפילות וחולשה יוציאו אותנו לדרך חדשה, רק על ידי טירונות מתישה נגיע לקו הסיום בהצלחה. שנינו יודעים שמי שכותב את הטור, זה בעצם אתה, שהרי ביני לבינך ובלי שמישהו ידע גם אצבעותיי זזות בפקודתך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: