בס"ד
סיפור אמיתי שב"ה זכיתי לקחת בו חלק, עדנה היום כבר שומרת שבת
סיפור אמיתי שב"ה זכיתי לקחת בו חלק, עדנה היום כבר שומרת שבת
___________________________________________________
"הכנתי מגבת, שמפו, מברשת שיניים, נראה לך ששכחתי משהו?", שאלה אותי עדנה בעיניים מודאגות. "נראה לי שזה מספיק", עניתי לה, "אם יחסר משהו, יש הכל במקווה. ב-20:00 בדיוק אאסוף אותך".
אם לפני שנה היו אומרים לי שאנהל את השיחה הזו עם עדנה, לא הייתי מאמינה למשמע אוזני. אבל נראה לי בבירור שכאשר רבי נחמן אמר "אין ייאוש בעולם כלל", הוא התכוון גם אליה.
עדנה תמיד נחשבה לאדם רוחני. וכשאני אומרת רוחני, אני מתכוונת ללימודי שאמניזם, קריאה בקלפי טארוט, מדיטציות ומה לא. על כל שאלה שלא נמצאה לה תשובה - ידענו כולנו: יש את עדנה.
כל זמן שלא הייתי בתשובה לא הייתי נכנסת לשיחה איתה על העניין. כיבדתי את המקום שלה, ואף שמעתי ממנה חוויות על נסיעותיה להודו. כשהתחלתי את צעדי הראשונים בעולם התורה היא לא ממש הרימה גבה, אלא רק ציינה בפניי "שלא תשתגעי לי כמו כולם". כשהשבתי לה שמעולם לא קראתי ללימודים אינדיאנים "שיגעון", היא מיד הבינה את טעותה והתנצלה.
באחד הערבים שבהם נסעתי לשיעור תורה, ולשמחתי היה מדובר ברב פנגר, המלצתי לה להצטרף אליי. "הרי את אדם נאור ופתוח, אז ממה את מפחדת?", תמהתי בהתרסה. "אני לא מפחדת, רונה. פשוט חבל על הזמן שלי", השיבה לי, "אבל אני אבוא כדי שיהיה לנו על מה להתווכח". שמחתי שההתרסה מצאה אוזן קשובה, כי היא היתה מוכנה בדיוק בזמן לשיעור.
בדרך חזרה הביתה מצאתי שאנחנו מתווכחות על כוח עליון, ועל שאלות הנוגעות ליהודים וגויים, מי המציא את המדיטציה ואת הריפוי הטבעי. הודיתי בפניה שאין לי תשובות לכל, אבל "את מוזמנת להצטרף אלי כל שבוע, עד שיהיו לך את כל התשובות".
הנסיעות ללימודים היו טעונות במיוחד. כל ניסיונותי להסביר לה שאין ממש בעבודת האלילים הזו עלו בתוהו. מצאתי את עצמי מתרגזת בכל פעם מחדש ולא מוצאת מנוחה. בדביקות מרשימה, שלעתים נדמה היה לי שהיא באה כדי להוכיח לי שאני טועה, המשכנו ללכת לשיעורים. כל פעם מחדש, אותם הוויכוחים, אותם הכעסים. לא שמתי לב שההתנגדות מצידה הולכת ופוחתת,
לאט לאט בדרכו המיוחדת וברכות מדהימה הוביל אותה בורא עולם היישר אליו, פורם ומתיר את כל הספקות, מחבר ותופר את כל הקצוות. משלים ומסדר תמונה אחידה שהבהירה לעדנה איך להיות שלמה.
ערב אחד היינו בבית הכנסת, ארגנו שיעור גדול בחדר האירועים. שיעור מרומם נפש. לרגע היא נעלמה לי מהעיניים, והנחתי שהיא יצאה לשאוף אוויר, להפסקה קלה. כעבור 20 דקות ראיתי אותה יוצאת מבית הכנסת כולה אדומה, מנסה להסתיר את הדמעות. נגשתי אליה וחיבקתי אותה. היא לא יכלה להפסיק לבכות. "רונה", היא ניסתה לומר. "ששששש....", היסיתי אותה, "את לא חייבת לספר לי". "רונה, התפללתי אליו"...נחנקה היפה שלי מדמעות. "את יודעת מה ביקשתי?". הצלחתי להבין מבין הדמעות, "ביקשתי רק שיאהב אותי, ביקשתי רק את האהבה שלו". חיבקתי אותה חזק. שמחתי בליבי שעדנה הרגישה אהבה גדולה, וידעתי שמכאן כבר אין דרך חזרה.
בבוקר למחרת, היה זה יום שישי. שתינו קפה מהביל בין כל סירי הבישולים והפשטידות בתנור. בין לגימה לביס מהעוגה, הבטתי בה. ידעתי שהיא מוכנה. "אני רוצה שתעשי תיקון מקווה". אמרתי בעדינות, לא מורידה את העיניים ממנה.
"לעשות מה?", שאלה. "תיקון מקווה", עניתי מחייכת. עדנה התחילה לצחוק, "את יודעת שנולדתי וגדלתי בקיבוץ הכי חילוני שיכול להיות. "אז מה", השבתי. "את אולי לא יודעת", המשיכה, "אבל גם כשהתחתנתי לא הייתי במקווה, את באמת חושבת שבגילי אני יכולה ללכת למקווה? דווקא עכשיו?" השיבה לי חנוקה מצחוק.
"את יכולה, ואת הולכת" קבעתי. "וזה לא נושך" הוספתי בבטחון. עדנה היססה. "טוב. אני מוכנה. אבל בתנאי שאת באה איתי", הוסיפה. לחלוחית קטנה הופיעה בזווית העיניים שלי.
ידעתי שאין לי הרבה זמן. פחדתי שהיא תקבל רגליים קרות, שיצר הרע יעשה הכל כדי לטרפד לי את התוכניות. קיבלתי הוראות מפורטות מרב, והסברתי לעדנה מה לעשות. ספרנו, בדקנו, וחיכינו בקוצר רוח שהימים יעברו. בכל יום "מיששתי" את הדופק אצלה שאין תזוזה מהתוכנית, שהיא עדיין עומדת באותו המקום.
והיום המיוחל הגיע. היה קשה לי לעבוד באותו יום. הכנתי את כל התזכורות והשעונים המעוררים שהיו לידי, שחלילה לא אירדם בשמירה. עדנה הרגישה כמו ביום חתונתה, נרגשת מבולבלת אבל הכי חשוב, בטוחה בעצמה.
כמה דקות לפני 20:00 אספתי את חיה ואת עדנה, ושעטנו לכיוון המקווה. הרגשנו כמו שותפות לגורל אחד, כאילו רקמנו משימה סודית שייחודית רק לנו. אפשר היה לחתוך את השקט באוטו בסכין. מין התרגשות חמימה שאחזה בכולנו. השם ענה לתפילתי והמקווה היה ריק. "באנו לטבול" אמרנו לבלנית, שקלטה באותו הרגע במה מדובר. היא הבינה בחכמה השמורה לבלניות מנוסות שיש הערב משהו מיוחד. וכאילו כדי לאשר את מה שכולנו הרגשנו היא הפנתה אותנו לחדר המיועד רק לכלות. "היום היא כלה" חייכה הבלנית.
עדנה התכוננה בדייקנות מעוררת הערצה לרגע הטבילה. צועדת בחרדת קודש לכיוון המים של גן העדן. פותחת את המנעול לחיים חדשים. לרגעים היה כל כך שקט בחוץ. נדמה היה לי שהטבע מסביבנו משתתף בחוויה, ועושה הכל שלא להפריע לקדושה. עושה הכל שלא להפריע לחיבור של נשמה עם יוצרה. יכולתי לשמוע את השכינה הרכה שעטפה אותה בהרבה חמלה.
ואני רוצה לומר לך, עדנה יקרה, שעשית הסטוריה. העזת ללכת עם הכמיהה. כמיהתה הטבעית של הנשמה שרצתה כבר שנים לעבור את המחיצה. לדלג על קווים וחסמים, והכי חשוב על "מה כולם אומרים".
חיכינו לה כולנו נרגשות בחדר ההמתנה, עם סוכריות צבעוניות ומתוקות להפליא. האור שבקע ממנה האיר את כולנו. הרגשנו שנבראה מציאות חדשה של עוצמה נשית והגשמה. חדרה למוחנו ההבנה שיש רעש ענקי בשמים בגלל ילדה זכה שקיבלה עול מלכות בתוך המים.
"הכנתי מגבת, שמפו, מברשת שיניים, נראה לך ששכחתי משהו?", שאלה אותי עדנה בעיניים מודאגות. "נראה לי שזה מספיק", עניתי לה, "אם יחסר משהו, יש הכל במקווה. ב-20:00 בדיוק אאסוף אותך".
אם לפני שנה היו אומרים לי שאנהל את השיחה הזו עם עדנה, לא הייתי מאמינה למשמע אוזני. אבל נראה לי בבירור שכאשר רבי נחמן אמר "אין ייאוש בעולם כלל", הוא התכוון גם אליה.
עדנה תמיד נחשבה לאדם רוחני. וכשאני אומרת רוחני, אני מתכוונת ללימודי שאמניזם, קריאה בקלפי טארוט, מדיטציות ומה לא. על כל שאלה שלא נמצאה לה תשובה - ידענו כולנו: יש את עדנה.
כל זמן שלא הייתי בתשובה לא הייתי נכנסת לשיחה איתה על העניין. כיבדתי את המקום שלה, ואף שמעתי ממנה חוויות על נסיעותיה להודו. כשהתחלתי את צעדי הראשונים בעולם התורה היא לא ממש הרימה גבה, אלא רק ציינה בפניי "שלא תשתגעי לי כמו כולם". כשהשבתי לה שמעולם לא קראתי ללימודים אינדיאנים "שיגעון", היא מיד הבינה את טעותה והתנצלה.
באחד הערבים שבהם נסעתי לשיעור תורה, ולשמחתי היה מדובר ברב פנגר, המלצתי לה להצטרף אליי. "הרי את אדם נאור ופתוח, אז ממה את מפחדת?", תמהתי בהתרסה. "אני לא מפחדת, רונה. פשוט חבל על הזמן שלי", השיבה לי, "אבל אני אבוא כדי שיהיה לנו על מה להתווכח". שמחתי שההתרסה מצאה אוזן קשובה, כי היא היתה מוכנה בדיוק בזמן לשיעור.
בדרך חזרה הביתה מצאתי שאנחנו מתווכחות על כוח עליון, ועל שאלות הנוגעות ליהודים וגויים, מי המציא את המדיטציה ואת הריפוי הטבעי. הודיתי בפניה שאין לי תשובות לכל, אבל "את מוזמנת להצטרף אלי כל שבוע, עד שיהיו לך את כל התשובות".
הנסיעות ללימודים היו טעונות במיוחד. כל ניסיונותי להסביר לה שאין ממש בעבודת האלילים הזו עלו בתוהו. מצאתי את עצמי מתרגזת בכל פעם מחדש ולא מוצאת מנוחה. בדביקות מרשימה, שלעתים נדמה היה לי שהיא באה כדי להוכיח לי שאני טועה, המשכנו ללכת לשיעורים. כל פעם מחדש, אותם הוויכוחים, אותם הכעסים. לא שמתי לב שההתנגדות מצידה הולכת ופוחתת,
לאט לאט בדרכו המיוחדת וברכות מדהימה הוביל אותה בורא עולם היישר אליו, פורם ומתיר את כל הספקות, מחבר ותופר את כל הקצוות. משלים ומסדר תמונה אחידה שהבהירה לעדנה איך להיות שלמה.
ערב אחד היינו בבית הכנסת, ארגנו שיעור גדול בחדר האירועים. שיעור מרומם נפש. לרגע היא נעלמה לי מהעיניים, והנחתי שהיא יצאה לשאוף אוויר, להפסקה קלה. כעבור 20 דקות ראיתי אותה יוצאת מבית הכנסת כולה אדומה, מנסה להסתיר את הדמעות. נגשתי אליה וחיבקתי אותה. היא לא יכלה להפסיק לבכות. "רונה", היא ניסתה לומר. "ששששש....", היסיתי אותה, "את לא חייבת לספר לי". "רונה, התפללתי אליו"...נחנקה היפה שלי מדמעות. "את יודעת מה ביקשתי?". הצלחתי להבין מבין הדמעות, "ביקשתי רק שיאהב אותי, ביקשתי רק את האהבה שלו". חיבקתי אותה חזק. שמחתי בליבי שעדנה הרגישה אהבה גדולה, וידעתי שמכאן כבר אין דרך חזרה.
בבוקר למחרת, היה זה יום שישי. שתינו קפה מהביל בין כל סירי הבישולים והפשטידות בתנור. בין לגימה לביס מהעוגה, הבטתי בה. ידעתי שהיא מוכנה. "אני רוצה שתעשי תיקון מקווה". אמרתי בעדינות, לא מורידה את העיניים ממנה.
"לעשות מה?", שאלה. "תיקון מקווה", עניתי מחייכת. עדנה התחילה לצחוק, "את יודעת שנולדתי וגדלתי בקיבוץ הכי חילוני שיכול להיות. "אז מה", השבתי. "את אולי לא יודעת", המשיכה, "אבל גם כשהתחתנתי לא הייתי במקווה, את באמת חושבת שבגילי אני יכולה ללכת למקווה? דווקא עכשיו?" השיבה לי חנוקה מצחוק.
"את יכולה, ואת הולכת" קבעתי. "וזה לא נושך" הוספתי בבטחון. עדנה היססה. "טוב. אני מוכנה. אבל בתנאי שאת באה איתי", הוסיפה. לחלוחית קטנה הופיעה בזווית העיניים שלי.
ידעתי שאין לי הרבה זמן. פחדתי שהיא תקבל רגליים קרות, שיצר הרע יעשה הכל כדי לטרפד לי את התוכניות. קיבלתי הוראות מפורטות מרב, והסברתי לעדנה מה לעשות. ספרנו, בדקנו, וחיכינו בקוצר רוח שהימים יעברו. בכל יום "מיששתי" את הדופק אצלה שאין תזוזה מהתוכנית, שהיא עדיין עומדת באותו המקום.
והיום המיוחל הגיע. היה קשה לי לעבוד באותו יום. הכנתי את כל התזכורות והשעונים המעוררים שהיו לידי, שחלילה לא אירדם בשמירה. עדנה הרגישה כמו ביום חתונתה, נרגשת מבולבלת אבל הכי חשוב, בטוחה בעצמה.
כמה דקות לפני 20:00 אספתי את חיה ואת עדנה, ושעטנו לכיוון המקווה. הרגשנו כמו שותפות לגורל אחד, כאילו רקמנו משימה סודית שייחודית רק לנו. אפשר היה לחתוך את השקט באוטו בסכין. מין התרגשות חמימה שאחזה בכולנו. השם ענה לתפילתי והמקווה היה ריק. "באנו לטבול" אמרנו לבלנית, שקלטה באותו הרגע במה מדובר. היא הבינה בחכמה השמורה לבלניות מנוסות שיש הערב משהו מיוחד. וכאילו כדי לאשר את מה שכולנו הרגשנו היא הפנתה אותנו לחדר המיועד רק לכלות. "היום היא כלה" חייכה הבלנית.
עדנה התכוננה בדייקנות מעוררת הערצה לרגע הטבילה. צועדת בחרדת קודש לכיוון המים של גן העדן. פותחת את המנעול לחיים חדשים. לרגעים היה כל כך שקט בחוץ. נדמה היה לי שהטבע מסביבנו משתתף בחוויה, ועושה הכל שלא להפריע לקדושה. עושה הכל שלא להפריע לחיבור של נשמה עם יוצרה. יכולתי לשמוע את השכינה הרכה שעטפה אותה בהרבה חמלה.
ואני רוצה לומר לך, עדנה יקרה, שעשית הסטוריה. העזת ללכת עם הכמיהה. כמיהתה הטבעית של הנשמה שרצתה כבר שנים לעבור את המחיצה. לדלג על קווים וחסמים, והכי חשוב על "מה כולם אומרים".
חיכינו לה כולנו נרגשות בחדר ההמתנה, עם סוכריות צבעוניות ומתוקות להפליא. האור שבקע ממנה האיר את כולנו. הרגשנו שנבראה מציאות חדשה של עוצמה נשית והגשמה. חדרה למוחנו ההבנה שיש רעש ענקי בשמים בגלל ילדה זכה שקיבלה עול מלכות בתוך המים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: