בס"ד
אז זהו, שאני לא...
אז זהו, שאני לא...
___________________
בזמן האחרון כל פעם שאני הולכת לבית הכנסת או סתם מטיילת בעולמו של הקדוש ברוך הוא יש מישהו שקורא לי צדיקה. בדרך כלל זה "מה שלומך, צדיקה?", או "הנה הצדיקה הגיעה".
בדיוק כשאוזניי שומעות את קובץ האותיות המרכיב את המילה הזו, משהו מתכנס בתוכי. ההתכנסות הזו באה משום ההבדל בין החוץ לפנים. מדהים אותי בכל פעם מחדש שרואים בי משהו שהשלים מהפך בחייו, משהו טוב, נקי.
בבושת פנים אודה שאיני ראויה לתואר הזה. התואר הזה רחוק ממני. רחוק כמזרח ממערב. רחוק כמו שרק אצלי יכול להיות.
בכל בוקר כשעיניי מביטות במראה אני שואלת את עצמי מתי יבוא היום ואצא מהגלות הזאת, מתי אשתחרר מרונית הקודמת ואצליח שלא להפנות את ראשי לאחור.
"אני לא צדיקה!", בא לי לצרוח לעברם. עוונותיי לנגדי, רוקדים וקופצים סביבי. מזכירים לי שמטפחת לבנה על הראש לא עושה אותי קדושה. ההיפך הוא הנכון. המטפחת הלבנה רק מדגישה שיש לי עבודה רבה.
קשה לי להתרגל לאני החדש שלי. בפנים עמוק עמוק, במקום שאור השמש לא מצליח להגיע, אני ורק אני יודעת מי אני. יודעת היטב.
במקום החשוך ביותר בתוכי, החבאתי את כל שקי החטאים ששוכבים להם בערימות ומחכים שאפתח אותם כדי שיוכלו לומר לי "הי, אנחנו עוד כאן".
כל אותם שקים של שקרים ששיקרתי בחיי מחכים לרגע שבו אמעד, מחכים לצאת בריקוד סוער ולצחוק לי "יודעים מי את".
כל אותם שקים של חילול שמו ברבים שצברתי בחיי, מחכים לשנייה הזו שבה אטעה. לדקה הזו שבה ימחאו לי כפיים כדי שיוכלו לבקש ממני לחזור אחורה בזמן.
אם יש דבר אחד שקשה לי להתמודד איתו זה העבר. העבר המטריד והמציק הזה, שמכרסם בי כמו תולעת חרוצה, כמו תולעת שלא מרפה.
כל מי שהתייעצתי איתו אמר לי: "העבר הוא זה שבונה אותנו". כל מי ששוחחתי איתו אמר לי ש"העבר הוא חלק מהעתיד, תחבקי אותו".
זה נשמע יפה, ואפילו קצת משכנע. אבל זה לא עובר מסך אצלי. לחשוב שהעבר בנה אותי זה לעשות לעצמי הנחות. להקל על עצמי את הדרך, לשחרר את המצפון בעבור נזיד עדשים.
אין שום דרך לייפות את הדברים. אין דרך להניח פלסטר קטן על פצע גדול. צריך להודות על האמת גם אם היא כואבת. צריך להודות על האמת גם אם היא גובה ממך מחיר.
והאמת העירומה היא שנכשלתי. נכשלתי בשיקול הדעת פעמים רבות כל כך. נכשלתי בעיניים, נכשלתי עם הידיים, נכשלתי ביותר עם הרגליים. כל חיי נכשלתי נכשלתי נכשלתי! אני עומדת מולך בורא עולם ואומרת: כשלתי.
כשלתי ונכשלתי רק מסיבה אחת. טעיתי ושגיתי רק מפני שכל חיי סירבתי להכיר בך כאַבי. סירבתי להכיר בך כמורי, כיוצרי. התעקשתי להפנות אליך עורף, דודי מחמדי.
הלוואי שהייתי מוצאת איזה כפתור שאוכל ללחוץ עליו ולשכוח. הלוואי שיכולתי לקחת איזו תרופה או סירופ כזה לשיעול שבו שתי כפיות יעבירו לי הכל.
הייתי רוצה למצוא את הנוסחה שתעזור לי לתקן את כל מה שפגמתי בעולמך. למצוא את הנוסחה המדויקת שתסיר ממני את העול של רגשות האשמה.
כשמטען כזה כבד רובץ מעליי, אני תוהה איך אפשר לעמוד לפניך בתפילה. איך אפשר להיות במקום שבו "הצדיקה" יודעת שלא בטוח שהיא זכאית למחילה.
אומרים שאתה אב הרחמים ואדון הסליחות. שאתה מכפר שגגות ונושא עוונות. אך מה עם אותם אלו שעלו על הרכבת בתחנה האחרונה, עלו עם מטען חורג בתוך מזוודה ישנה?
מה עם אותם אלו שלא מצליחים לסלוח לעצמם, שיודעים שהם לא ממש צדיקי יסוד עולם? מה עם אותם אלו שמוכנים בכל דרך לקדש את שמך, אך נקודת המוצא שלהם התעכבה קמעא?
ככל שבדקתי את עצמי הבנתי שכנראה אין לי דרך להיפטר מעברי או לפחות להשקיט אותו. אוכל לנסות למצוא דרכים לביצוע הסכם שלום. שלום קר כזה, בלי מטוסי קרב וטילים, אפילו בלי לקחת שבויים.
השלום הזה אולי יצמצם יום אחד את הפער הזה בין מה שהיה למה שעכשיו, בין מה שקרה למה שנכתב.
ובינתיים אני, הקטנה שבקטנים, אחרונת המאחרים, מבקשת סוף אחר לסיפור, מבקשת שלא תשאיר את לבי שבור. מבקשת שתיתן לי את המחק המיוחד שלך, את המחק שימחק את השורות הפחות יפות שכתובות ביומן החיים שלי.
ועד שתמציא לי כזה, העבר ימשיך ללוות אותי יד ביד, מהווה חלק ממרקם התשובה שלי. מהווה חלק בלתי נפרד מהנסיעה שלי הביתה. מהנסיעה שלי אליך.
בזמן האחרון כל פעם שאני הולכת לבית הכנסת או סתם מטיילת בעולמו של הקדוש ברוך הוא יש מישהו שקורא לי צדיקה. בדרך כלל זה "מה שלומך, צדיקה?", או "הנה הצדיקה הגיעה".
בדיוק כשאוזניי שומעות את קובץ האותיות המרכיב את המילה הזו, משהו מתכנס בתוכי. ההתכנסות הזו באה משום ההבדל בין החוץ לפנים. מדהים אותי בכל פעם מחדש שרואים בי משהו שהשלים מהפך בחייו, משהו טוב, נקי.
בבושת פנים אודה שאיני ראויה לתואר הזה. התואר הזה רחוק ממני. רחוק כמזרח ממערב. רחוק כמו שרק אצלי יכול להיות.
בכל בוקר כשעיניי מביטות במראה אני שואלת את עצמי מתי יבוא היום ואצא מהגלות הזאת, מתי אשתחרר מרונית הקודמת ואצליח שלא להפנות את ראשי לאחור.
"אני לא צדיקה!", בא לי לצרוח לעברם. עוונותיי לנגדי, רוקדים וקופצים סביבי. מזכירים לי שמטפחת לבנה על הראש לא עושה אותי קדושה. ההיפך הוא הנכון. המטפחת הלבנה רק מדגישה שיש לי עבודה רבה.
קשה לי להתרגל לאני החדש שלי. בפנים עמוק עמוק, במקום שאור השמש לא מצליח להגיע, אני ורק אני יודעת מי אני. יודעת היטב.
במקום החשוך ביותר בתוכי, החבאתי את כל שקי החטאים ששוכבים להם בערימות ומחכים שאפתח אותם כדי שיוכלו לומר לי "הי, אנחנו עוד כאן".
כל אותם שקים של שקרים ששיקרתי בחיי מחכים לרגע שבו אמעד, מחכים לצאת בריקוד סוער ולצחוק לי "יודעים מי את".
כל אותם שקים של חילול שמו ברבים שצברתי בחיי, מחכים לשנייה הזו שבה אטעה. לדקה הזו שבה ימחאו לי כפיים כדי שיוכלו לבקש ממני לחזור אחורה בזמן.
אם יש דבר אחד שקשה לי להתמודד איתו זה העבר. העבר המטריד והמציק הזה, שמכרסם בי כמו תולעת חרוצה, כמו תולעת שלא מרפה.
כל מי שהתייעצתי איתו אמר לי: "העבר הוא זה שבונה אותנו". כל מי ששוחחתי איתו אמר לי ש"העבר הוא חלק מהעתיד, תחבקי אותו".
זה נשמע יפה, ואפילו קצת משכנע. אבל זה לא עובר מסך אצלי. לחשוב שהעבר בנה אותי זה לעשות לעצמי הנחות. להקל על עצמי את הדרך, לשחרר את המצפון בעבור נזיד עדשים.
אין שום דרך לייפות את הדברים. אין דרך להניח פלסטר קטן על פצע גדול. צריך להודות על האמת גם אם היא כואבת. צריך להודות על האמת גם אם היא גובה ממך מחיר.
והאמת העירומה היא שנכשלתי. נכשלתי בשיקול הדעת פעמים רבות כל כך. נכשלתי בעיניים, נכשלתי עם הידיים, נכשלתי ביותר עם הרגליים. כל חיי נכשלתי נכשלתי נכשלתי! אני עומדת מולך בורא עולם ואומרת: כשלתי.
כשלתי ונכשלתי רק מסיבה אחת. טעיתי ושגיתי רק מפני שכל חיי סירבתי להכיר בך כאַבי. סירבתי להכיר בך כמורי, כיוצרי. התעקשתי להפנות אליך עורף, דודי מחמדי.
הלוואי שהייתי מוצאת איזה כפתור שאוכל ללחוץ עליו ולשכוח. הלוואי שיכולתי לקחת איזו תרופה או סירופ כזה לשיעול שבו שתי כפיות יעבירו לי הכל.
הייתי רוצה למצוא את הנוסחה שתעזור לי לתקן את כל מה שפגמתי בעולמך. למצוא את הנוסחה המדויקת שתסיר ממני את העול של רגשות האשמה.
כשמטען כזה כבד רובץ מעליי, אני תוהה איך אפשר לעמוד לפניך בתפילה. איך אפשר להיות במקום שבו "הצדיקה" יודעת שלא בטוח שהיא זכאית למחילה.
אומרים שאתה אב הרחמים ואדון הסליחות. שאתה מכפר שגגות ונושא עוונות. אך מה עם אותם אלו שעלו על הרכבת בתחנה האחרונה, עלו עם מטען חורג בתוך מזוודה ישנה?
מה עם אותם אלו שלא מצליחים לסלוח לעצמם, שיודעים שהם לא ממש צדיקי יסוד עולם? מה עם אותם אלו שמוכנים בכל דרך לקדש את שמך, אך נקודת המוצא שלהם התעכבה קמעא?
ככל שבדקתי את עצמי הבנתי שכנראה אין לי דרך להיפטר מעברי או לפחות להשקיט אותו. אוכל לנסות למצוא דרכים לביצוע הסכם שלום. שלום קר כזה, בלי מטוסי קרב וטילים, אפילו בלי לקחת שבויים.
השלום הזה אולי יצמצם יום אחד את הפער הזה בין מה שהיה למה שעכשיו, בין מה שקרה למה שנכתב.
ובינתיים אני, הקטנה שבקטנים, אחרונת המאחרים, מבקשת סוף אחר לסיפור, מבקשת שלא תשאיר את לבי שבור. מבקשת שתיתן לי את המחק המיוחד שלך, את המחק שימחק את השורות הפחות יפות שכתובות ביומן החיים שלי.
ועד שתמציא לי כזה, העבר ימשיך ללוות אותי יד ביד, מהווה חלק ממרקם התשובה שלי. מהווה חלק בלתי נפרד מהנסיעה שלי הביתה. מהנסיעה שלי אליך.
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקהי רונית, אני קוראת הרבה את מה שאת כותבת ובכל פעם מחדש קשה לי לשמוע על האשמה שאת נושאת. האשמה שלך מכאיבה גם לי. כי אין אחד שלא נפל, שלא נכשל, טעה, פספס את הכיוון והתבלבל. כך שבמידה וההאשמה שלך נכונה היא מחייבת גם אותי. ואת כולם.
השבמחקולכן אני נזעקת, למענך, למעני ולמען כל ילדיו של הבורא שלעתים אובדים. במיוחד כשאנו כה זקוקים עכשיו לסנגוריה עלינו, ואני רוצה לנסות וללמד זכות באופן שיתקבל לא רק על דעתי אלא גם על דעתך ובעיקר על דעתו של אבינו מלכינו.
הרבה שנים נלחמתי לא להכיר בחלקים הלא יפים שיש בי. כי בחוץ אנו נראים לעתים הרבה יותר מאירים ויפים מאשר בפנים. וכמו שכתבת כל אחד מכיר ויודע שישנם עוד חלקים, לא נעימים, מביכים ומביישים. אז איך נוכל לחיות עימם? והרי הם קיימים, איני מכירה אדם שלא נכשל, אדם שאין לו על מה להתבייש מהבורא. אז מה עושים עם הבושה והחרטה? כי לשאת אותם על הגב זו עצת היצר. כשאני חשה אשמה אז מתחזקת התחושה שהנה, אני משלמת את המחיר באמצעות תחושת האשמה, אך מה יוצא מזה?! לאן זה מוביל אותי? בדרך כלל לתחושת יאוש ודכדוך שלא ממש מועילה לי להגיע למקום טוב יותר. כך שאני מבינה שמוכרחים לסלוח. השאלה איך.
ואז אני מביטה על הבורא, על מידותיו. ויודעת שאם אני רוצה לתקן, הדרך היא ללכת בדרכיו, לדבוק במידותיו. אם הוא רחמן עלי, ילדתו, אהיה גם אני מלאה ברחמים וחמלה על הילדה שלו. אם הוא סולח לשבים, אלמד לסלוח גם אני. אז מה אם הילדה הזו זו אני?
אני רוצה לפנות לו מקום בתוכי, כשיש בי אשמה היא תופסת את כל המקום ולא מותירה לו מקום לשכון בתוכי. ואני כה רוצה את קרבתו, ומבינה שהדרך לדבוק בו היא הליכה בדרכיו.
כי בנשמתי יש ניצוץ אלוקי שהוא אינו שלי, הוא ממנו. ואז אני מבינה שאשמה מגיעה מגאווה. מאני שממלא את כולי, וכשאני מקטינה את האני הזה ומפנה מקום לאלוקים אז אין 'אני' ואין אשמה. יש רק אלוקים אחד גדול וילדה קטנה שרוצה לחסות בכנפיו.
האשמה נעלמת כאילו לא הייתה, בלי תשובות, מלחמות, ויכוחים האם היא צודקת או לא. אני לא המרכז של הסיפור. המרכז הוא בורא עולם וכולי סובבת סביבו. וזה התחכום של היצר. באמצעות האשמה הוא ממלא אותנו בהמון 'אני' שלא מותיר מקום לשום דבר אחר.
ואני לומדת שהדרך של התשובה והשיבה אליו עוברת דרך הלמידה שאין בי שום דבר משלי. אני שלו.
לעתים זה מרגיש לי כמו השמש והירח. הירח הוא השתקפות של השמש. ככל שיהיה בי פחות אני כך הקב"ה יוכל יותר להשתקף דרכי. האשמה מסתירה ולא מאפשרת לו להשתקף באמצעותי.
אני מקווה שדברי לא יגרמו לתחושת אשמה נוספת על כך שהאשמה קיימת. איני יודעת עם מי התייעצת, אך כשאני התייעצתי שמעתי דברים שכן עזרו לי. ואני בטוחה שישנם תשובות שיתיישבו על ליבך. אם התשובות עד היום לא הועילו כנראה שהן לא היו התשובות שאת זקוקה לשמוע. אל תתייאשי, חפשי מישהו אחר לשאול ולהתייעץ עמו, אם תרצי אוכל לנסות לחשוב איתך על מישהו מתאים. ביהדות יש עבור כל אחד את התשובה שהוא זקוק לה על פי טבעו ואופיו. ואני בטוחה שתוכלי למצוא מנוח ללבך.
איתך בתפילה שנזכה תמיד לקרבת אלוקים, ולגילוי פנים שיאיר את הדרך.
אסנת.