בס"ד
מספרים, כי את הדרך אל ארץ הקודש, עשה הבן איש חי זיע״א עם שיירת
גמלים מכובדת, כשבראש השיירה היה מוסלמי שידע היטב את הדרך.
שיירת הגמלים עשתה את דרכה בדרך לא דרך, בלב מדבר שומם וצחיח.
בהגיע ערב שבת, עצר הבן איש חי את גמלו, והחל פורק את מטענו ממנו,
כמתכונן לשבות במקום, וכך עשו גם מלוויו. ראש השיירה הסתכל כנדהם
על מעשה הבן איש חי ומלוויו, והחל טוען כנגדם שזו סכנה של ממש לעצור
במקום זה - המסוכן ומוכן לפורענות וכי זה הוא קן לשודדים ורוצחים
בדואים. אך וודאי שדבריו נפלו על אוזניהם האטומות של הבן איש חי
ומלוויו, שלא חשבו על אפשרות המשכת השיירה תוך חילול קדושת השבת.
ראה ראש השיירה כי כך רוחו של הרב, ועל כן נכנע לדבריו והקים אף הוא
וחבריו את אוהליהם במרחק של כמה מאות מטרים, כשהם אחוזים פחד.
קולות תפילות השבת מילאו את החלל השומם של המדבר. גם הקידוש
של הבן איש חי והזמירות שבאו בתוך הסעודה מילאו את המדבר באווירה
קדושה של שבת. לאחר ששכבו חברי השיירה היהודים לישון, הבחינו חברי
השיירה המוסלמים, שהסתתרו מחוץ לאוהלם, בקבוצת שודדים-מרצחים
העושים את צעדיהם חרש אל אוהלם של היהודים. חברי השיירה כבר היו
בטוחים כי הנה זה סופם המר של חבריהם היהודים לשיירה. באותה העת
ישב הבן איש חי ולמד את לימוד ליל השבת הקבוע לו, לאור נר דולק,
באוהל שהפך לאוהלה של תורה. כשהציצו השודדים אל תוך האוהל וראו
את מאור פניו המיוחד של הבן איש חי בעת שיושב ועוסק בתורה בדבקות,
אחז אותם פחד גדול ומיהרו לנוס כל עוד נפשם בם, וכל זאת לעיניהם
המשתאות של חברי השיירה המוסלמים.
מספרים, כי היה זה קידוש ה׳ של ממש, עת רץ ראש השיירה אל אוהלו
של הבן איש חי ונפל למרגלותיו ונישק שולי גלימתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: