הפעם זה היה יותר מידי עבורי, הפעם הרגשתי את החושך, הרגשתי את אצבעותיו הערמומיות לופתות אותי בחזקה, הרגשתי מחנק עולה במעלה גרוני ומאיים לפרוץ החוצה בצעקה אחת גדולה. מאיים להטביע את כל העולם שציירתי לעצמי, את הבועה החמימה שחייתי בה עד עכשיו.
"אני לא יכולה יותר" הסברתי לתומר בעלי בטלפון, "אתה לא מבין איך כל הצנזורה של התקשורת נפרצה, לא נשאר חלק בעולם הזה שלא מצולם, הכל מתועד, הכל נאמר, הגבולות נעלמו מזמן בתוך ים של הבל אחד גדול ושחור".
שחור זאת המילה המדוייקת לתאר את הרגשתי באותם רגעים שצפיתי בעל כורחי ברצח המתועב של העיתונאי האמריקאי ע"י נבחרת האכזריות של דעאש. נבחרת מבחילה שרק מהלהקליד את שמם עושה לי עצב בנשמה.
מזה מס' שבועות אני מסתובבת עם כאב בטן נוראי, כאב שלא מרפה, כאב שלא נותן לי מנוח, אין לי יכולת לשים את האצבע במדוייק על המקום שבו האמת החלה לחלחל לתוכי. האמת שמגדירה במדוייק את מצבנו, את צעקתנו האילמת, האמת המרה.
הכל צף ואיים להטביע אותי כשהבנתי שאין לנו בעצם לאן לברוח, איך שלא נביט על זה, איך שלא ננסה לייפות את הדברים, הנבואות מקדמת דנן דופקות לנו על הדלת, הנבואות על אחרית הימים מצלצלות לנו בפעמון. כל ניתוח אופטימי של פרופסור זה או אחר מהאוניברסיטה של קישקשתא אינה עומדת במבחן המציאות הקיימת והמתקיימת בכל רגע.
כל הקלקה שלי על העכבר לוקחת אותי למקומות הזויים, למקומות רחוקים מאד מעולם של ילדותי, עולם של צבעים וגוונים של שמש ושמיים בהירים. עולם של ילדים. כל מה שהייתי שומעת במקרה או שלא, על צירוף המילים גוג וגם מגוג, גאולה ומשיח, קורם עור וגידים לנגד עיני. זה כבר כאן, וזה קורה עכשיו.
אחרי הסרטון המזוויע על עריפת ראשים למיניהם, התחוור לדידי שאין סיכוי שהעולם יחזור למה שהיה. נגמר עידן התמימות, אין סיכוי שהשקט יחזור לאדמתנו, אין סיכוי שהשלווה תהיה מנת חלקנו, או בליבנו.
לדאבוני, אנחנו הישראלים אלופים בלהתרגל, אם היתה תחרות של העם הכי סתגלן בהסטורייה, מן הסתם היינו זוכים במקום הראשון, ועוד בלי להשקיע כסף במחנה אימונים. לא ייתכן שנשב על הגדר, נשחרר לאוויר כמה אנחות של אוי ואבוי, ונעשה את דרכנו למטבח להכין עוד קפה מהביל, כאילו לא קרה כלום, כאילו דבר לא מתרחש מתחת לפני השטח.
לא ייתכן שנהיה ספונים מול הטלוויזיה, המחשב, או ווט אבר, ונעבור בין אתר אחד למשנהו ודעתנו תהיה נוחה מכך שגבולות ארצנו שמורים, שיש לנו צב"א שיש לנו שמירה, שהפרשן הפוליטי ה"חכם", אמר שאין סיכוי שהמפלצת הזאת של הטרור תגיע אלינו, חחחחח, עכשיו נרגענו.
אין מצב שנסכים לקבל אמירות מטופשות כגון "זליגה של טילים", "כוחות בטחון סוברים", ונקבל זאת כתורה מסיני. הלוווו ??!!, הזליגה הזו יכולה להרוג. נרדמנו בשמירה, בשמירה על יהדותנו. בשמירה על שפיותינו ועל מה שמוכרים לנו בתקשורת.
"אני לא רוצה יותר לראות חדשות" אמרתי בערב נחרצות לבעלי ונגשתי לכסות את הללי מרים, בתנו הקטנה. מבט קצר בפניה המתוקות הביא אותי לדמוע. דמעות של פחד, דמעות של התפכחות מצמררת. התפכחות שחותכת אותי בבשר החי. פניה הרכות של הנסיכה שלי הבהירו לי שמוטלת עלינו החובה לצרוח בכל הכוח, לצרוח מתוך קירות הנשמה.
גם הכופר הגדול ביותר לא יכול להתכחש לתחושה שמשהו עומד לקרות, משהו שגדול מאיתנו, משהו שלא קרה לפני, משהו שיזעזע אותנו. יש תחושה של חוסר וודאות לגבי מחר, תחושה של "לאן אנחנו ממשיכים מכאן?".
אין באמתחתי פתרון אחר מלבד מה שמקובלני מבית אבי, מבית טאטע שלי, מביתו של הקדוש ברוך הוא, אורי וישעי. מביתם של הנביאים שצפו במדוייק את כל הקורות אותנו, מביתם של חז"ל שצעקו והזהירו אותנו מראש על ימים אלו, ימים של משיח. אותם צדיקים שפחדו בעצמם להיות בדור הזה, פחדו להיות בימים של בירור אחרון, ימים שבהם מלך העולם מחלק הזדמנויות אחרונות, והפעם אחרונות בהחלט.
אין לנו דרך להתמודד עם פרץ בלתי נלאה של רוע, פרץ של אכזריות במסווה של דת מעוותת. אין לנו דרך להסביר לילדים שלנו איך אפשר להיות במקום של שנאה תהומית כשהם גדלים על ברכי התורה הקדושה שכולה מתיקות ונועם, איך אפשר להסביר להם על מצוות "ואהבת לרעך כמוך", כשהמושג אהבה כל כך לא ברור להרבה אנשים?!
עלינו מוטלת החובה לצאת לרחובות בהמון העם, ולקחת את האחריות לידינו, אחריות על חיינו, אחריות על ילדינו התמימים, לצאת לרחובות ולהילחם. להילחם על הזכות שלנו לגאולה. על הזכות שלנו לחיות באור.
עלינו לגרש את החושך בכל מחיר, להביט לשמיים בתחינה ולדעת שיש עכשיו חרב שמונחת על צווארנו אבל אנו לא מתייאשים מן הרחמים. אנו מאמינים בני מאמינים, חוטר מגזע של צדיקים וטהורים, יהודים שקיבלו לידם את המשימה החשובה ביותר, את המשימה להביא את הבשורה.
יש בכוחנו לשנות, יש בכוחנו לעשות. לעשות את רצון השם, לעשות ולקיים את מצוותיו, למלא את שליחותנו על הצד הטוב ביותר עם שאיפה למצויינות. להגיע לתכלית הגבוהה ביותר שלשמה הגענו. להניח נר לרגלינו שיוביל אותנו בנתיב של אמת, בנתיב של קודש, בנתיב שיוליך אותנו לבית מקדשנו.
עורו אחים ואחיות אהובים, שעון החול מתקתק, הזמן נושף לנו בעורף כמו רוח עקשנית חדורת קרב. שעון החול מטפטף את הגרגירים האחרונים שעדיין נשארו בו ומבקש מכם לשוב אל עצמכם, לשוב אל אביכם. עורו יהודים צדיקים כי אנו בדור אחרון שבו עומדים עלינו לכלותינו, עומדים עלינו להשמידנו.
עורו מתרדמה עמוקה ורבת שנים, מימים שבהם רעינו בשדות של זרים, ימים שבהם האזנו לתומנו לכל אלו המשכילים והנאורים, שלימדו אותנו שבאנו מהקופים. השם יתברך קרוב אלינו עכשיו יותר מתמיד, מושיט לנו יד של אבא דואג ומזמין, תתפסו את היד הזו ואל תרפו לרגע, היא היחידה שתושיע אתכם ללא פגע.
אסור לנו לעמוד יותר מנגד ולהניף את דגל השאננות. עלינו להתאחד ולדרוש את משיח צדקנו בחזקה, עלינו להקים רעש בשמיים שירעיד את כל העולמות. עלינו לעקור הרים בצווחתנו אם צריך, העיקר שקול תפילתנו יישמע. שידע כל פעול בתבל שקול בניו ובנותיו נשמע ברמה, קול שלא ייפסק עד לגאולתנו השלמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: