מעשה ביהודי שנאלץ לגור בכפר של גויים, רחוק מחיי קהילה יהודיים. ללא בית כנסת, ללא מנין לתפילה. כל היום היה צריך לעמול לפרנסתו, בסביבת גויים גסי רוח. את תפילותיו היה מתפלל ביחידות, ורק פעם אחת בשנה, לקראת הימים הנוראים, התאפשר לו לנסוע אל העיר, אל הקהילה היהודית, ולהתפלל תפילותיו עם הציבור. באחת הפעמים הללו, ניגש הוא אל הרב ושטח לפניו את מר ליבו. לא, אין הוא מתאונן על דוחק השעה וקושי הפרנסה. חלילה לו, משתדל הוא לשמוח בחלקו. ואולם צר לו ומר לו, מדוע יִגָּרַע חלקו מכל בית ישראל - בעבודת ה' יתברך?! מדוע נמנע ממנו לעבוד את ה' כראוי?!
הסתכל עליו הרב בחיבה ואמר לו: לבטח רוצה היית לראות את עצמך בחדר מלא ספרי קודש, מוקף בתורה ובקדושה. כך - אתה מאמין - היית יכול להיות עובד ה' אמיתי ומושלם. אבל דע לך, חביבי: מלאכים - יש להקב"ה מספיק. לא בשביל זה הוא ברא אותך. לך הועיד ה' תפקיד מיוחד וייחודי, שאותו אתה יכול למלא בשלמות - דווקא מתוך הכפר הנידח שלך. יש לך אפשרות לעשות להקב"ה נחת רוח מיוחדת במינה, שרק אתה, דווקא אתה, יכול לעשות לפניו, מתוך המצב שלך, מתוך הכפר הנידח שלך!
כל יהודי וה"כפר הנידח" שלו. האחד לוקה בעצלות, השני בקרירות, השלישי בכעס. הרביעי נמצא בסביבה רחוקה ובלתי תומכת, החמישי כבול בהרגלים שליליים, וכן הלאה... והאדם חושב בלבבו: חבל שזה כך, הייתי יכול להיות עובד ה' טוב יותר - אילו היה אחרת. אבל ההיפך הוא הנכון, כי הקב"ה רוצה מהאדם שיעבוד אותו דווקא מתוך הנתונים שנתן לו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: