בס"ד
לא יודעת אם שמת לב, משיח, אבל מחכים לך. מחכים לך בגדול. נכון שאנחנו לא תמיד זוכרים לצעוק לך בקול רועם, בקול מהדהד, בקול שירעיד את השמיים. אבל זה לא אומר שהכוונה שלנו השתנתה, זה לא אומר שהמטרה שלנו התחלפה. שלא תחשוב שזה בגלל שאנחנו לא רוצים, האמת היא שזה בגלל שאנחנו מותשים.
מותשים מכל מה שקורה מסביב, מותשים מכל מה שלרבים מאיתנו מכאיב. ישנה עננה בלתי מוסברת שנמצאת אצל מי שרואה את חוסר הצדק. חוסר הצדק שנמצא בעולם שמוכרים לנו אותו בעטיפה של זהב.
כלכלות אדירות משום מקום הן נופלות, חברות עשירות משום מקום נחבלות, הסחר בבורסה שהיה מקור ליהבם הפך למשהו רעוע לכולם. רעוע כמו מגדל של קלפים, מוכיח לנו שיציבות יכולה להיות רק בסרטים.
העיניים שנפקחות מתחילות להבין, שיש כאן משהו אחר שמפחיד. שיש משהו שנמצא מחוץ לשליטה, שיש משהו שמזכיר לנו שיש יד עליונה.
מנהיגים ששלטו ביד רמה, נפלו כולם לשאול תחתיה, ראו והתפלאו כל יושבי תבל כי הכיסא שתחתם פתאום מתנדנד. התנדנד והתקפל למקום צר ונעלם, התקפל למקום שבו עידן ישמעאל תם ונשלם.
כל ארצות ערב שמקיפות אותנו, מאותתות לנו שהן כמו עצם בגרון של כולנו. בעיה שהולכת ורק מתרבה, בעיה שנוגסת בכל חלקה טובה;
אמריקה, שהיתה חלום ורוד של אלפים, הולכת ומתפכחת לאזור דמדומים. סופות רעמים וקטרינות למיניהן מסבירות לנו שהשעון החל לצלצל. מצלצל בקול שהולך ומתגבר, מצלצל וקורא "הזמן להתעורר".
להתעורר מאג'נדה של חומר ושררה, להתעורר משלטון שנמצא רק בדמיונה. להתעורר ממקום מגוחך של חזיון, להתעורר ולהבין שלנצח לא תיכון מלכות אדום!
ובארץ אנחנו מתקשים להבין איך הכל התייקר ונהיה מדאיג. מדאיג שמסובך לקנות קצת ירקות, שלא לדבר על התייקרות הדירות.
לא תמיד ברור מה נכון ומה לא, לא תמיד נהיר מי צדיק ומי לא, מה שידוע זה לא מה שקיים ומה שקיים בהכרח גם נעלם.
אני יודעת שהוודאות היחידה מכולם, זה שאני כלל לא יודעת מי מלבדו קיים. ואתה, משיח, צריך למהר ולהגיע, וממש לא משנה אם אותנו תפתיע, תפתיע ביום או אפילו בלילה, העיקר שתקשיב לזעקת הארץ, שדי לה. אתה חייב להודות שהשתפרנו פלאים, ואם לדייק אז בחלק מהתחומים.
שיעורי התורה שמתקיימים בכל עיר, אולי הם ישכנעו אותך קצת להקדים. היום התרבות השתנתה למכביר ואני לא ממש יודעת איך אותה להגדיר.
להגדיר את מאות הנערות שעושות את ההיפך ממה שאופנתי, ההיפך ממה שנראה מתירני. להגדיר את מאות בני הנוער שגודשים את בתי הכנסת ושלא לדברי על כל מקרי החסד.
אין היום בית בישראל שאין בו לפחות אחד שחוזר, אחד שקיבל על עצמו להתקדם, אחד שיודע שצריך להתחייב. להתחייב יחד כולנו כאחד, להתקדם אל עבר היום המיוחל.
כולנו מרגישים את הרעב הנפלא, הרעב הרוחני שמביא תשובה. רעב שגורם להשתוקק לארוחה, ארוחה מתוקה בטעמה של תורה. שלא לדבר על הצמא הנהדר, צימאון של אמונה שיילך ויגדל, כי למען האמת ממש התבגרנו, מלרוץ אחרי מה שלא שייך לנו.
התאכזבנו מללכת בשדות של זרים, התאכזבנו מללכת בעצתם של רשעים, כל רצוננו אל אבינו לחזור, ואנחנו מבינים שהגיע העת לנטור. לנטור את כרמינו בשמחה גלויה, לנטור את כרמינו בדרך להר המוריה.
תבוא ותראה שיהיה בסדר, תבוא ותראה איך כולנו נלך בתלם, נשאף כולנו למקום של תקווה, נשב כולנו באוהלה של תורה. נחיה בשלום ולא בהקפדה, נזכה לחיים של כבוד והערכה, נחיה חיים שאין בהם פחד, נחיה חיים של אושר ונחת.
הספק והשנאה שכיווצו את הנשמה יזרימו דם טהור של אהבה. הקנאה ותאוות הבצע ייעלמו בן רגע, הפירגון והעזרה יאחו כל קרע.
לא יהיו מלחמות ולא מחלוקות, יצר הרע יחדל מאסונות, משפטי השם יעמדו לנגדנו, דבר השם יהיה אור לרגלינו.
אלפי שנים מחכים לך, משיח, ומצפים לפרוש לפניך את השטיח. אנחנו לא קטנוניים על איך שתגיע, אנחנו לא קטנוניים על השעה שתופיע. אם תגיע על גבי החומר או רכוב על חמור, העיקר שנדע שהגיע היום.
היום שבו כולנו נישא עינינו בתפילה, היום שבו "ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: