אמא שחוזרת בתשובה

בס"ד

"את צריכה להבין שאני לא רואה את עצמי כמוך, עם כיסוי ראש", היא סיננה בעדינות מבין שיניה, נזהרת בכבודי. "אין לי מושג למה יש צורך בכל הטקסיות הזו, שלא לדבר על איך שבעלי והילדים יגיבו על זה שאמא שלהם חוזרת בתשובה".

דבורה ישבה מולי בחוסר נוחות, סוף סוף הצלחנו להיפגש לאחר ניסיונות רבים למצוא זמן מצידה. "אני חייבת להתייעץ איתך בנושא הדת", פנתה אלי לפני כחודש. המצוקה נשמעה בקולה בבירור. "לא אטריח אותך הרבה, אבוא רק לכמה דקות".

 

כבר הייתי מנוסה בפניות מהסוג הזה. אני קוראת לזה פניות של "דתיים אנונימיים". כל יום יוצא לי לפגוש יהודים יקרים שרוצים לעשות את הצעד הנוסף ולא מעזים. רוצים לעשות רק עוד צעד אחד קטן אבל מפחדים לחצות את הגבול, מפחדים שיכניסו  אותם לקטגוריה של "עוד אחד שהשתגע לנו".

חייכתי אליה, ראיתי בעיניים שלה את האהבה לבורא עולם. הבחנתי באי נוחות שקיימת רק בדמיון שלה, ל"מה יגידו", ראיתי בפניה את החשש לפעול בניגוד למה שמצופה ממנה, בניגוד למה שחינכו אותה, בניגוד למה שהחברה מכתיבה.

 

"נכון שכיסוי ראש הוא מצווה דאורייתא", ניסיתי לברור את מילותיי. "נכון שבורא עולם רוצה שאכסה את ראשי", יישרתי את מבטי לעברה, " אבל יש כאן בונוס שהוא הרבה מעבר לקיום המצווה, יש כאן בונוס שאני לא מוכנה להפסיד אותו, בונוס עמוק יותר, בונוס שקיים בכל מעשה שלנו" .

 

ידעתי שהיא לא מבינה על מה אני מדברת. זה מה שקורה בדרך כלל למי שחושב שהיהדות היא מערכת שרירותית של חוקים ותקנות, למי שחושב שהיהדות היא מערכת שנועדה להקשות עלינו את החיים, וכמה שיותר הרי זה משובח.

 

"הבונוס שלי במקרה של המטפחת, הוא העובדה שהיא מאפשרת לי לעבוד על מידת הענווה", ראיתי את הפליאה בעיניה. "כן, יקירתי, הכיסוי ראש עוזר לי מאד שלא להתגאות, שלא להרים את הראש מעל שום אדם בעולם; הוא עוזר לי להיות עם רגליים על הקרקע, שלרגע לא אחשוב שאני מורמת מעם".

 

דבורה רכנה לעברי כולה קשובה. "תנסי ללכת יום אחד עם כיסוי לראשך ותראי מה זה עושה לך, תנסי באמת להרגיש מה זה להיות כנוע, מה זה לעשות למען משהו או מישהו שהוא גדול ממך, גדול באמת", התכוונתי לכל מילה, "אני נעזרת בדברים חיצוניים.  פה מדובר בחתיכת בד אבל היא משפיעה על הפנימיות שלי, הבד הזה שאחרים אולי רואים בו סמל לפנאטיות, עבורי הוא כלי להבנת עצמי ביחס ליקום הענק והעצום הזה".

 

התחלתי להסביר לה שיש כאלה שסבורים שאני צנועה, נעימת הליכות, שלא לדבר על השם היומרני שמדביקים לי, "חוזרת בתשובה". השתוקקתי להבהיר לה שיש לי עבודה רבה של זיכוך הלב והנשמה. השתוקקתי להסביר לה כמה אני קטנה לעומת מה שאני מייצגת, רציתי לצעוק לה שהלוואי ואזכה באמת לחזור בתשובה, ואפילו לרגע אחד.

 

ביסודי השורשי יש לי הרבה אגו, פיניתי הרבה מקום לגאווה שבתוכי, השארתי חלל ריק והיא לא אכזבה אותי, היא תפסה בחיי את כל הכלום שהשארתי לה, היא כילתה כל חלקה טובה בגופי,  דואגת להחניף לי ולהשאיר אותי רוב הזמן מככבת על במה מדומה.

 

כחלק מעבודת השם הבנתי שאני חייבת להילחם בי, להילחם באויב הכי גדול שלי.... להילחם בעצמי. ובמלחמה כמו במלחמה גייסתי את כלי הנשק הטובים והמשוכללים ביותר. ידעתי שעם פחות מהטוב ביותר לא אוכל לנצח, לא אוכל לכבוש את היעד שהצבתי לעצמי.

 

מצוידת בנשק הטוב בעולם, יצאתי לקרב. קראתי תיגר על כל החיילים של האויב והצבתי בשורה הראשונה את יחידת העילית, אותה יחידה ששומרת עלי שפויה, שומרת עלי רגועה. שומרת את היצר שיישאר סגור בתוך המנורה של אלאדין. יחידת העילית הזו דואגת שלא אצא מהבית בלי מטפחת לראשי, שומרת עלי שלא תשתלט עלי יהירותי, שומרת עלי מפני אותה מפלצת שמחכה לי בפינה, מחכה לנפילתי שאשכח לשנייה את ערנותי.

 

ניסיתי להסביר לדבורה שאני מכירה אותי, שאני יודעת היטב עם מי יש לי עסק. אני מודעת לחולשות שלי ועוד יותר ליכולת שלי לסנגר על עצמי ולצאת זכאית בדין.

 

יש מצבים בחיים שעדיף שלא להעמיד את עצמי למבחן שאני בטוחה שאכשל בו. אני לא רוצה להעמיד את עצמי למבחן הכי חשוב בחיים שלי, מבחן של פעם בחיים שנמשך כל שנות החיים. מבחן שחיבר אותו מי שנתן לי חיים, מבחן שחיבר אותו מי שיכול גם לקחת אותם חלילה.

 

כשאני יוצאת למלחמה האינסופית הזו אני מקפידה ללבוש את המדים, מדים של צבא השם יתברך, למען הסר ספק לאיזה צד אני שייכת, כל זמן שאני לובשת אותם משמע שאני מייצגת את משמעותם. כשאני לובשת את המדים שהבורא תפר במיוחד עבורי, במיוחד לפי מידותיי,  אני יודעת בוודאות מה מצופה ממני. אני יודעת היכן עובר הגבול. כל זמן שהמטפחת לראשי אני לא יכולה לומר מה שאני רוצה או לעשות ככל העולה על רוחי.

 

"אני לא במקומך דבורה, ואני גם לא יכולה לגרום לך להיות בעלת תשובה", ביקשתי להסביר בכנות, "אני בקושי יכולה להחזיר את עצמי בתשובה". ניסיתי להסביר לה שכל אדם צריך לעשות דין ודברים עם עצמו, שכל אחד בסופו של דבר יעמוד מול הקדוש ברוך הוא בגפו, בלי כל אותם חברים, בלי כל אותם מכרים. כל אחד יעמוד לבדו, ויספר לו מה הוא עשה עם הכלים שניתנו לו. מה הוא עשה עם הנשמה שנשתמרה בו.

 

"את יודעת לאן אני שואפת להגיע?", ליוויתי אותה לדלת, "אני שואפת להגיע למקום אחד, לנקודה אחת, לנקודת מפגש שבה יתנקזו כל המאמצים שלי. אני שואפת להגיע ליום האחרון בחיי עם ידיעה אחת צלולה, ידיעה אחת זכה".

חיבקתי אותה חזק חזק בשתי זרועותיי. "את יודעת מהי אותה הידיעה?", עיני עקבו אחר מבטה, "הידיעה שעשיתי את המקסימום, את כל ההשתדלות שלי, את הטוב ביותר שיכולתי. אני רוצה להגיע ליום האחרון בחיי כשפי וליבי שווים ולומר למלך העולם דבר אחד. לומר לו, ´אבא – השתדלתי לעשות את הכל למענך´".

 

ניסיתי להעביר לה את המסר המתבקש, המסר שאומר  שאני לא רוצה שייווצר מצב שבו לאחר 120 שנה אדע שיכולתי יותר, שאדע שהיה עוד משהו לעשות והתעצלתי, או שחלילה התחשבתי בדעתו של מאן דהוא. הכי נורא מבחינתי הוא לדעת שפספסתי את ההזדמנות של חיי, הזדמנות שאף אחד לא מבטיח לי שתחזור, הזדמנות שניתנת לנו לעם התורה, עם של יחידי סגולה.

 

"אף אחד לא יעמוד בדרכי, דבורה יקרה. אף לא דברי הבל ולא דברי לעג. אף אחד לא ימנע ממני לעשות קצת נחת רוח לשוכן מרומים, לתת לו קצת שלווה ממני אחרי כל הצרות שעשיתי לו.  מזמן הבנתי שלא באתי לכאן כדי לרצות מישהו מלבדו, לא באתי לכאן כדי למצוא חן בעיני בשר ודם, באתי לכאן כדי למלא את שליחותו של מי שאמר והיה העולם".

 

לאחר שנפרדתי ממנה, הבטתי לשמיים, מחפשת את שאהבה נפשי. "אתה יודע, אבא, שכשיגיע היום אני מתכוונת לארוז את החיים שלי במזוודה. מזוודה אחת גדולה-גדולה. מזוודה עמוסה בהשתדלות, מזוודה עמוסה בנכונות. מזוודה שארוזים בה ניסיונות וקשיים, מזוודה שארוזים בה עמידה בלחצים, מזוודה שבה לא ידעתי יותר פחדים, מזוודה שבה התעלמתי מלשון הרע. מזוודה של דמעות והרבה חיוכים, מזוודה שהבנתי שחוץ ממך הכל הבל הבלים, המזוודה הזו כולה שלך, במזוודה הזו ארזתי את מסירותי לך".